<h1>נמוקי יוסף על עבודה זרה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ויש מתירין עוד בירוד וביום השוק משום דבר האבד לגבי הישראל, דדלמא לא משכח ליה ביומא אחרינא, ולגבי הגוי נמי ליכא רווחא, דבירוד זילי וגרעי טפי, ומוכחי להאי טעמא מההיא דגרסינן עלה במשקין [מו"ק י' ע"ב], רבינא מסיק זוזי בבני אקרא דשנואתא, אתא לקמיה דרב אשי, אמר ליה כיון דהאי יומא משכחת להו וביומא אחרינא לא אשכחו להו כפרקמטיא האבודה דמי ושרי. ותנן נמי גבי ע"ז [י"ג ע"א] כי האי גונא, הולכין לירוד של גוים ולוקחין מהן עבדים ושפחות וכו' מפני שהוא מציל מידן, אלמא היינו טעמא לירוד. ושמעינן מהא, שאם היתה לו פרקמטיא האבודה מוכרה בירוד. וכן כתב רבינו האיי זצ"ל בתשובה עכ"ל. וכיון דלדידן השתא לא קיימא הא מתניתין, אין אנו צריכין להאריך בפירושה באסור לשאת ולתת אם דוקא דבר שראוי לתקרובת ע"ז או אפילו דברים אחרים. וכן אם הם דברים מתקיימים או אין מתקיימין, וכמאן סליקא לה סוגיא אי דוקא יום האיד לחוד או שלשה ימים. ומיהו בלהלוותן וללוות מהן בכל זמן מותר בריבית, דצערא אית להו ולא אזיל ומודה, כדאמרינן פ"ק דקידושין [כ' ע"א] ליזבון איניש ברתיה ולא לוזיף בריביתא, ומתני' כי אסר דוקא בלא רבית. וכן כתבו ז"ל בשם ר"ת ז"ל.
<h2>דף ו.</h2>
גמרא. בגמרא אסיקנא דהני שלשה ימים דאסר במתניתין בלא אידיהן בלבד יום האיד באסרו ג' ימים לפני האיד. ומשנתינו לא נשנית אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתן, אבל בגולה ישראל מעונין ורצין אחר פרנסתן ואין מגיעין, לפיכך לא רצו חכמים לגזור גזרה שאין רוב צבור יכולין לעמוד בה, ולא אסרו אלא יום האיד בלבד, כדאמר שמואל הכא. וכבר כתבנו במשנתינו דאפילו ביום האיד נהגו בזמן הזה לשאת ולתת עמהם. ועוד כתב הרא"ש בתוספות, שאין לנו לחוש כלל לצד שום תקרובת ע"ז, כגון שיתנדבו ויתנו לגלחים מן המעות שאנו נותנים להם במשא ומתן או בהלואה ואיכא משום לפני עור לא תתן מכשול, דמה שנותנים לגלחים בזמן הזה אינם קונים מהם לא תקרובת ע"ז ולא נויי ע"ז, רק אוכלין ושותין אותם, ולהכי שרי. וכל ההלכה הזאת לפני זמנם נשנית.
<h2>דף ו:</h2>
לא יושיט. פירש רש"י ז"ל אם בא לשתותו. ובתוספות הקשו למה נקט נזיר ולא נקט נבלה לישראל. ותרצו דלא יושיט כוס יין לנזיר אפילו בסתם קאמר, שלא פרש דלשתות קא בעי ליה, ומשום שיבא לשתותו, מתוך שהורגלו הכל לשתות יין תמיד ישכח, מה שאין כן בנבלה, דבסתם מותר להושיט. ואפשר דלרש"י ז"ל נמי אפילו בסתם אם בא לשתותו קרי ליה מטעם ההרגל. ואבר מן החי לבני נח. לפי שנאסר להם, דכתיב אך בשר בנפשו וגו'. בתרי עברי נהרא. גוי מצד זה וישראל מצד אחר, דאי לא יהיב ליה האי לא מצי שקיל. ובתוספות כתבו, מכאן שאסור להושיט למשומדים דבר אסור [אפילו] שלהם בדקאי בתרי עברי נהרא, ע"כ. משמע דכל היכא דמצי שקיל מנפשיה אינו עובר המושיט.
לזבוני חמרא לזבוני חטי. יין וחטים דהיינו דבר המתקיים. ובגמרא אסיקנא דדבר המתקיים עד יום אידו אין מוכרין להם לפני אידיהן שלשה ימים, דמדחזי ליה ביום אידו אזיל ומודי, ואי בגולה אסור (אפילו) יום אידם היכי שרא ליה. שאני חגתא דטייעי. יום לשנה מתקבצים כל סוחרי העיר לאכול ולשתות ולחוג לשם ע"ז פלונית, ובלע"ז קורין לו קופריריאה. דלא קביעא. כלומר אין עושין אותה אלא לפרקים, ובהרבה מן השנים אין עושין אותה, אבל ביום איד קבוע לעולם אימא לך דאסור. וכבר כתבנו דהיינו דוקא לדידהו. ואסיקנא בגמרא דאם נשא ונתן ביום אידם אסור בהנאה, ושאין לוקחים מהם דבר שאינו מתקיים כגון ירק וכיוצא בו משום דמרויח הגוי טובא ומתאוה למוכרו. אבל מוכרין אותו להם משום דמפסיד ביה ולא אזיל ומודה. [גרסינן בפרק השוכר את הפועל (ס"ה ע"א) רב יהודה שדר ליה קורבנא לאבידרנא ביום אידם אמר ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים, א"ל והתניא איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים, כי תניא ההיא להחיותו והאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן גר תושב שעברו עליו י"ב חדש ולא מל הרי הוא כמין שבעובדי כוכבים התם כגון שקיבל עליו למול ולא מל, פירוש] קורבנא. דורון. דלא פלח, ולא אזיל ומודה. איזהו גר תושב. קס"ד השתא דלגבי משא ומתן קאמר, כלומר איזה גר תושב שמותר לישא וליתן עמו. ג' חברים. כלומר בפני ב"ד. שלא לעבוד ע"ז. וה"ה לשאר שבע מצוות, וזה שאתה שולח לו לא קבל עליו בפרהסיא כל שבע מצות. להחיותו. לעולם לגבי משא ומתן לא צריך קבלת פרהסיא, וברייתא לגבי פרנסה איתמר לחסר ממונו להחיותו צריך קבלת פרהסיא שלא לעבוד ע"ז, וה"ה כל שבע מצוות אלא דנקט ע"ז דחמירא ועוד שיכול לעשותה בסתר במחשבתו מה שאין כן בגילוי עריות שפיכות דמים סירוס הרבעת כלאים גזל דינים. כמין שבאומות. דמורידין ולא מעלין, ולא מהני ביה קבלה. למול לבסוף. כלומר מעכשיו קבל עליו שבע מצות, כמו שהיה מוטל לבני נח, ויום אחר יום ירגיל עצמו בשאר שש מאות וי"ג מצות, וקמ"ל ברייתא שאם שהה ליכנס תחת כנפי השכינה בשאר מצות כגון מילה וכיוצא בה, שוב אין בו עוד תקנה כלל, דודאי החמיץ לבו, אבל היכא שלא קבל עליו אלא לגבי שבע מצות לחודייהו חייבין אנו להחיותו כשאר עניי ישראל ומעלין אותו מן הבור ומכל דבר המזיק לו ולממונו מצילין אותו, ולענין משא ומתן ביום איד הגוים מותר אפילו בלא קבלת שבע מצות, אלא בע"ז לחודה סגי, ואפילו לא קבל בפרהסיא, אלא לאחר שגלה לבבו לבזות ולקלל לאלילי הגוים סגיא.
פיסקא. מלוה בשטר. אין נפרעין מהם לפני אידיהן מפני ששמח לאחר זמן ביום אידו, דכיון דנקיט שטרא דישראל עלויה כל שעתא מסתפי מיניה, אבל מלוה על פה אינו שמח לאחר זמן, דהואיל ולית ליה שטר לישראל, דמי ליה לגוי כמאן דלא חייב ליה ולא מידי, והוי ישראל כמציל מידו של גוי, הילכך מותר ליפרע מהם. ובתוספות פירש ר"י, דהאידנא אפילו מלוה בשטר חשיב כמציל מידם, כי ידם תקיפה, ובקל מעלילין להפקיע אפילו מלוה בשטר. והיכא דאיכא משכון משמע בירושלמי [פ"א ה"א] שאסור, דאמ' אשכחן מלוה אובדת שלא במשכון ואין מלוה אובדת במשכון. והאידנא נהיגנא היתירא בכל ענין מהלין טעמי דפרישנא במתניתין, עכ"ל.
<h2>דף ז.</h2>
הנשאל לחכם וטימא. בענין טומאה וטהרה מיירי, וכן ואסר בענין איסור והיתר, כעין ספק טרפה והדומה לו, אבל בחיוב וזכות חברו חוזר ומזכה. אי נמי אם הראשון טיהר ונתיר, חבירו רשאי לטמא ולאסור, דדוקא בענין טומאה ואיסור הוא דאמרינן לא ישאל לחכם אחר, לפי שכיון ששאל ממנו תחלה גמר בלבו לעשות ככל אשר יורה אותו, והא שויא חתיכה דאיסורא. והאי לא ישאל לא בעי למימר שאם שאל שיוכל להתיר חבירו, דאינו רשאי ואין לו היתר קאמר, דתניא פרק אלו טרפות [חולין מ"ד ע"ב], חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר, וכן אם אסר אין חבירו רשאי להתיר ואינו רשאי הכי משמע, דאם התירו אינו מותר, ואפילו היה גדול ממנו בחכמה ובמנין, מדקאמר בתר הכי אם היו שנים וכו', אם היו שנים שהיו שניהם יחד כששאל וחולקין. במנין. התלמידים, שרבץ תורה הרבה, או שנוטים התלמידים אחר דבריו. הלך אחריו, אע"פ שהוא מיקל. ואם לאו, שהם שווים. הלך אחר המחמיר, ודוקא בדבר שאין בו מחלוקת. [אלא משיקול הדעת, אבל אם טעה בדבר משנה חוזר ומטהר ומתיר], כדתנן בבכורות [כ"ח ע"ב], ומייתי לה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות [ל"ג ע"א], מעשה בפרה של בית מנחם שניטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים והתירוה, ואמרינן התם אילו הואי ההיא פרה הדרא, כיון שטעה בדבר משנה. וליכא למימר דטעמא משום דהוו רבים לגבי יחיד, דהא אמרינן דלענין להתיר אין חילוק בזה. כתב הרא"ש בתוספות, תימה למה לא ישאל לחכם אחר, אולי טעה הראשון ויחזירנו השני. ופירש רבינו יצחק ז"ל דאין הכי נמי אם שאל לחכם ואסר לו יכול הוא לומר לחכם אחר דבר זה שאלתי לפלוני חכם וטימא לי, אבל בסתם לא ישאל לו אלא יודיעהו שכבר אסר הראשון, ואם יראה לשני שטעה החכם הראשון ילך ויתוכח עמו אם יוכל להוכיח שטעה בדבר משנה יחזירוהו, ואם חולק עמו בשיקול הדעת אין בידו להתיר, דכבר שוייה חתיכה דאיסורא, הואיל ואין יכול להתיר מתוך דברי המשנה או מתוך דברי אמוראי, ומאי דאמרינן לקמן פרק אין מעמידין [מ' ע"א] ובפרק בתרא [נ"ז ע"ב], נפקי שיפורי דמר ושרו ושיפורי דמר ואסר, התם מיירי שבא לפני שניהם יחד ונחלקו זה על זה. בשל סופרים. בחומרא דאחמור רבנן כדי לעשות סייג לתורה רשאי לילך אחר המיקל אם ירצה, ואין לתפוש עליו ולומר ומקלו יגיד לו כל המיקל יגיד לו. כתב הרא"ש ז"ל, מכאן היה פוסק ר"ת ז"ל דכל איכא דאמרי בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל. ורש"י ז"ל פסק הלך אחר המחמיר. וריב"א ז"ל היה אומר דכל איכא דאמרי טפל לגבי לשון ראשון, כי רב אשי סדר לשון המרובים והעיקר בתחלה, ועל לשון היחידים והטפל אמר איכא דאמרי עכ"ל. כתב הרא"ה ז"ל, הטועה בשיקול הדעת, אם בא לחזור בו ומכיר שטעה בדבר, חל דינו לטומאה ולאיסור, ואינו בחזרה. ואם היה במקומו גדול ממנו בחכמה, אין שיקול דעתו כלום וחוזר, איזהו טועה בשיקול הדעת, כגון דבר שנחלקו בו אמוראים שנים או שני תנאים, ולא נפסקה הלכה בפירוש כאחד מהם, ונמצא לאחד מהגאונים ז"ל או מן החכמים המפורסמים בחכמה שפסק כאחד מהם, רואין אילו שמע דבריו מתחלה היה חושש לדבריו, ומפני שלא שמע דבריו עדיין דן דין זה, הרי זה כטועה בדבר משנה, ואם לאו, דינו כטועה בשיקול הדעת. עוד כתב ז"ל גבי הא דנחלקו בבת אחת שבא לפני שניהם יחד הלך אחריו ואם לאו בשל תורה וכו', במה דברים אמורים בדבר אחר כיוצא בו של אותו דבר שנחלקו ולענין אחרים השומעים, אבל לענין עצמן או לענין אותו דבר שנחלקו עליו ואפילו אנשים אחרים אלו עושין כדברי עצמן ואלו עושין כדברי עצמן ואלו עושין כדברי המתירין ואלו עושין כדברי האוסרין, לפי שמעולם לא חל איסור על זה. וכן עלה דהא דאמרינן הלך אחריו וכו', אם הוא מתיר מ"מ האוסר אינו רשאי לנהוג היתר במה שהוא סובר שהוא אסור, אבל אסור הוא להורות לאחרים לאסור כנגד מרובין או גדול ממנו, וכשהם שוים וחולקין זה עם זה אסור להם לעשות אלו כדבריהם ואלו כדבריהם ויחלקו לשתי כתות, שנאמר לא תתגודדו, שלא יעשו אגודות אגודות, אלא נוהגין כולן לחומרא, ע"כ.
<h2>דף ח.</h2>
מתניתין. קלנדא והני אחריני מפרש בגמרא. ויום הלידה של מלך. ביום שנולד עושין כל בני מלכותו יום איד משנה לשנה, וזבחים מקריבים לע"ז, וכן עושין מיום המיתה. שריפה. ששורפין עליו כלי תשמישו משום חשיבות. יש בה ע"ז. כלומר דאותו היום עובדין ע"ז, והוא להם יום איד, וכן משנה לשנה כל ימי בנו. ובכל הנך דחשבינן הכא חשיבי ואסור ג' ימים לפניהם, אבל יום תגלחת זקנו וכו' שאין זמן קבוע לרבים אלא כל אחד כשמגלח עושה יום איד, או בלוריתו כשמסתפר פעמים הרבה מניח בלוריתו מאחוריו ומגלחו משנה לשנה ויום שמגלח אותה עושים יום איד, ויום שעלה מהים מקריב זבחי מתים לע"ז על שניצל, ובכל הנך אין אסור אלא אותו היום ולא לפניו ולא לאחריו דלא חשיבי כולי האי, וכן לאחרים מותר, שאין עושין יום איד אלא אותו האיש בלבד. וכתבו בתוספות בשם הראב"ד דמתגלחת זקנו עד גוי שעשה משתה לבנו דוקא מלך משתעי, ולפיכך פרט בזו גוי שעשה משתה לבנו במלך וכו', הילכך בגוי דעלמא מותר לשאת ולתת עמו בין ביום תגלחת זקנו ובלוריתו או כשעלה מן הים ויצא מבית האסורין, וגם במלך אינו אסור אלא אותו יום ועמו דוקא, כדתנן במתניתין אותו האיש בלבד, ואיתי בחד פסקא לכולהו מיום תגלחת זקנו וכו' עד אינו אסור וכו', אלמא דאכולהו קאי. ונראה דכיון דהך מתני' קיימא אמתניתין דלעיל, דחד דינא אית להו, ואין ענין זה לגוים שבינינו כדפירשנו במתניתין דלעיל.
גמרא. בטהרה. כלומר בלא שום כונה, ואינם שמים על לב, וכסבורין לעשות הדבר בהיתר. וקרא לך. משעה שאתה קרוי לו מעלה אני על אכילתך כאילו הוא מזבחו. כל תלתין יומין. דבתר הלולא. בין אמר לו הגוי לישראל מחמת הלולא אני עושה סעודה. בין לא אמר לו. מסתמא להלולא מכוין ואסיר, שכל ימי הלולא מקריב הגוי לע"ז. ומעיקרא קודם שיכנוס את אשתו. מאימת חיישינן להלולא. אם הזמין אנשים לסעוד אצלו. מכי רמו שערי. לעשות שכר ליום המשתה. באסינתא. עריבה ששורין בה שעורים לעשות בהם שכר, ל"א נותנין עפר בערבות וזורעין שם שעורים קודם ימי החופה ומביאים לפני חתן ולפני כלה כשהם צמוחין ואומרים להם פרו ורבו כשעורים הללו שממהרין לצאת מכל תבואה.
<h2>דף י.</h2>
שית וכו'. כשבא לפני בית דין בשנה שנכתב בו נמצא בו שש שנים יותר ממנינם, כגון שהיו עומדין בשנת חמש מאות למלכות יון, וכאן היה כתוב בשנת חמש מאות ושש לוה פלוני מן פלוני, וסתם היה כתוב, ולא היה כתוב בו מלכות. מאוחר הוא. מלוה עשה עמו טובה ומחל לו שעבוד קרקעות של שש שנים, וכל מי שיקנה קרקעו בתוך שש שנים אינו מפסיד, שהרי זמן מכירה קודם זמן השטר. ועד דמטי וכו'. אינו יכול לטרוף לקוחות אלא אותן שיקחו ממנו משש שנים ואילך. ספרא דוקנא. מדקדק בחשבונות הוא ואינו הולך אחרינו, שאין אנו מתחילין למנות למלכות יון לתחלת מלכותן, ושעבודו מיום כתיבתו הוא, ומהיום ואילך יטרוף, ואין כאן מחילה לפי שחמש מאות שלנו הן חמש מאות ושש לתחלתן. וכתבו מן המפרשים ז"ל, ולא אמרינן בכי האי יד בעל השטר על התחתונה, דכיון דכולהו סופרים למלכות יון הם מונים לעולם, ואפשר להעמיד חשבונו של זה על הנכון, לא אמרינן מאוחר הוא, ולא תלינן ליה במחילת שעבוד, שאין אדם עושה כן. בתוספות לשון הרא"ש ז"ל, מכאן פסק ר"י שטר שהיה כתוב השנים והפרט כדינו, אך טעה ודילג לבריאת עולם, אין לפסלו ולומר שהוא מאוחר ושלא יגבה עד כמה שנים, אלא מכשירין ליה, דהא הכא מכשרינן בהאי שטרא אע"פ ששנה משאר שטרות, ואנו תולין דספרא דוקנא הוה, משום דאין דרך בני אדם למחול שעבודו, כל שכן סופר זה שלא שנה משאר שטרות שיש לנו לתלותו בדלוג, ע"כ.
<h2>דף י:</h2>
עבדא איסורא. זנתה. שדר ליה אנטונינוס גרגירא. עשב ששמו גרגירא, אודוגה בלע"ז. והבין מה לי ולעשב הזה, ודאי סימנא הוא דשלח לי גרגירא, והכי שלח לי, נגררה גירא עם הנואפים. שדר ליה. ר'. כוס ברתא. קולנדרי בלע"ז, שחוט בתך. שדר ליה. אנטונינוס. כרתי, פורוש בלע"ז כלומר אם כן יכרת זרעו. הדר שדר ליה ר' חסא. ליטוגה בלע"ז, כלומר חוס עלה, כך פירש רש"י ז"ל. והרא"ש ז"ל בתוספות הקשה על פירוש רש"י ז"ל למה אמר לה להרגה, והלא לא היתה חייבת מיתה, כי לפום ריהטא נראה שהיתה פנויה, ועוד קשה שר' חזר בו מדבריו, לכך נראה כפירוש רבנו חננאל ז"ל והערוך [ערך כרת], גרגירא נואפה, גירה, הנואף והנואפת תרגום ירושלמי גירא וגירתא. שדר ליה כוס ברתא, כלומר כסה עליה ולא תוציא קול. ואנטונינוס טעה וסבר שאמר לו שחוט הבת, ושדר ליה כרתי, וכי יתן לו עצה שיכרת זרעו. שדר ליה חסא, כלומר לא שלחתי לך אלא שתחוס עליה, כלומר כסה עליה, עכ"ל. נקראתא. מערה, לשון נקרת הצור [שמות ל"ג]. חד קטיל. שני עבדים היה מביא, אחר מהן היה מניח לפתח המערה הסמוך לביתו ואת חבירו מוליך עמו עד המערה עד פתח ר' והורגו לשם, שלא יראוהו עוסק בתורה לפני ר'. וכשיוצא מבית ר' מטייל עמו כל המערה עד שמגיעו לעבדו שהניח לפתח המערה הסמוך לפתח ביתו, ומוליכו לפתח ביתו והורגו שם, דהשתא לא סגי ליה בחד אלא בתרי. ובתוספות, ואע"ג דהגוים לא מעלין ולא מורידין, הבא להרגך השכם להרגו, כי היה ירא פן יתגלה הדבר לשרים, אי נמי היה בורר המינים והמסורות, ע"כ. קמוניא חלולה. חפירה מלאה דשן. אמ' כל נכסי. לפי שנתגייר, וקטעה ערלתיה בשניה בעוד שהיו מוליכין אותו לקברו שם. מחצה לאהרן. דכתיב והיתה לאהרן ולבניו בלחם הפנים כתיב, שכהן גדול נוטל מחצית, כדאמרינן בסדר יומא [י"ז ע"ב] נוטל חלה משתי חלות של עצרת, והתם מפרש לה דהוא נוטל פלגא, והכא נמי השוה אותי כנגד כלן, שהזכיר את שמי לבד, מיחד לי חלק כמו לכל חברי.
<h2>דף יא.</h2>
פיסקא. בשלום תמות. בצדקיהו כתיב. בשבעים. כלי תשמישו הנשומין בשבעים מנה צורי. וכתבו מן המפרשים ז"ל, ששוין שבעים פעמים מנה של כסף צורי, שהן שבעת אלפים דינר כסף צרוף. כל כלי תשמישן. מפרש בגמרא. ומייתי הא דתניא עוקרין על המלכים, שעוקרין הסוס שרוכב עליו מן הארכובה ולמטה, או בהמה הטהורה המושכת הקרון שהיה יושב בה המלך או הנשיא, דכל זה בכלל כלי תשמישו. והקשו בתוספות, אמאי לא חיישינן לצער בעלי חיים, ומשני משום דכבוד המלך הוא כבוד כל ישראל, וכבוד רבים עדיף, ודחי עשה דצער בעלי חיים, ע"כ. והוא הדין לנשיא. אמר המחבר. בברצלונה ראיתי שהיו שוברין המטה שמביאין בה הרב שמת, וקוברין השברים בקבורתו. ונראה שיש לדקדק מאד בדבר, דהא איכא משום בל תשחית, ולא אשכחן בגמרא אלא מלך או נשיא וכלים שהם שלו, ומיהו לכבוד התורה, הקהל יכולין [לעשות] בשלהם, ועוד שמחשיבין אותו לנשיא.
<h2>דף יא:</h2>
עיר שיש וכו' עיר שיום איד שלהם הגיע ונצרך אחד מישראל לישא וליתן עם אחד מהם. חוצה לה מותר. אע"פ שאסור לישא וליתן עם בני אותה העיר, באותן שעומדין חוץ לחומה מותר, לפי שאין נמשכין אחר אותה ע"ז, שכן מנהג של אומה שוטה זו שזה עובד את שלו וזה עובד את שלו, ויום איד של אלו אינו יום איד של אלו. היה חוצה. מותר לישא וליתן עם היושבים תוך העיר, לפי שאין בני העיר עובדין לאותה יראה, אע"פ שאסור לישא וליתן עם בני חוצה לה. מהו לילך לשם. לאותה העיר ביום ע"ז שלהם, לספר עם אחד מבני העיר, כיון שאינו נושא ונותן עמהם, מי חיישינן לחשד שמא אותו שיראהו הולך לשם יחשדהו דלשם משא ומתן נכנס שם. בזמן. השיב התנא בזמן שהדרך, שאין הדרך יוצא מאותה העיר לילך לעיר אחרת אלא לאותה העיר לבדה ולא למקום אחר, אסור לילך שם מפני שנראה כמהלך לע"ז לשם משא ומתן. ואם יכול וכו'. ואם דרך מסלול הולך שם לעיר אחרת מותר, שהרואה ידינהו לזכות ויאמר למקום אחר הוא הולך. ובגמרא מפרש חוצה לה כמה רחוק. גמרא. כמה יהא רחוק אותו שוק שחוצה מן העיר ויהיה מותר לשאת ולתת עם יושביו. אטליזא. שוק של בהמות, כמו איטליז, דתניא [בכורות ל"א ע"א] נשחטין באטליז ונמכרין בליטרא. עזה. עיר של פלשתים. אטליזא של עזה. דסמוכה לעיר מאד. מהו. מי שרי מתניתין כי האי גונא או לא. צור. עיר של ישראל, וגוים דרים בה. ששפתו. שפיתת קדרה שמגיסין אותה אצל האור קרי שפיתה. ולא חשו להם חכמים. אע"פ שסמך איסור אצל היתר מאד, הכא נמי אע"פ שבני העיר האסורין סמוכין לבני חוצה לה שאין להם ע"ז היום לא חשו. ובגמרא מפרש, מאי לא חשו, בשתי קדרות. ואמרי לה חשו דילמא מהדר ישראל אפיה ושדי בה גוי נבלה. ופירשו ז"ל דלאו דוקא מהדר, אלא לצאת מן הבית קרי מהדר אפיה מן הקדרה ויוצא לחוץ, דהכי קיימא לן בכל דוכתא [לקמן ס"א ע"א וחולין ג' ע"א] דיוצא ונכנס מותר, ואפילו בשני אכסנאין כי הכא. ואפילו להחליף רע בטוב הוא דאמרינן הכא דלא חיישינן, דאילו להכשיל הישראל בעלמא, פשיטא דלא חיישינן שיעשה הגוי כן, כדאמרינן לקמן [ל"ד ע"א] קיסטא דמוריסא בלומא ודחמרא בד' לומי שרי, ולא חיישינן שיערב הגוי כדי להכשיל לישראל, ואפילו למיחש לשגגה שמא יטעה הגוי ויתן בקדרת ישראל במקום קדרתו כיון שהם כל כך סמוכות, לא חיישינן, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ועוד אמרינן בגמרא דלא חיישינן לבישולי גוים דילמא סמיך ישראל על גוי לבשולה, דכיון ששפת ישראל את קדרתו בכירה על גבי האור, שוב אין מקום לחוש לבישולי גוים, כדאמרינן פרק אין מעמידין [ל"ח ע"א], שופתת אשה קדרה על גבי כירה ובאה גויה ומגיסה בה עד שתבא מן המרחץ או מן השוק ואינה חוששת, ואפילו למיחש שמא יסלק הגוי את הקדרה מעל האש ויתקן האש ויחזירנה, דהא לא מירתת בכך, לא מחזקינן איסורא בכך ולא חיישינן. עוד אמרו בגמרא דלא חיישינן לצנורא שמא נתזה צנורא מתוך קדרת גוי לתוך קדרת ישראל, חדא דלא שכיח, ועוד דאי שכיח בטל ברובא, ואין לחוש כיון שהן סמוכות כל כך לתערובת טעמים, משום דאפילו אליבא למאן דפסק כרב, דאמר התם בפסח שני [פסחים ע"ו ע"ב], בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה אסור משום דריחא מילתא היא, היינו דוקא בצלי ובתנור צר שאין הריח יכול להתפשט.
<h2>דף יב.</h2>
פיסקא. עיר שיש. כל היכא דקתני שיש בה ע"ז משמע שהיו עובדין לאותה שלהן. אסור ליכנס. משום חשדא, דאמרי איהו נמי אזיל למפלחה, כך פירש רש"י ז"ל. ואחרים פירשו שיחשדוהו שלשום לישא וליתן הוא הולך שם. ולא מתוכה. וסתם מתניתין דשרי בזמן שאדם יכול לילך משם לעיר אחרת, דלא כר' מאיר אלא כרבנן. ישב לו קוץ. נתחב לו ברגלו. ואם אינו נראה. כגון שהוסך אחוריו או צדו לע"ז. ולאו למימרא שלא יראהו אדם, דהא אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. פרצופות. פרצוף אדם חלול ונכנס סלון המים מאחוריו לתוכו ויוצאין דרך פה. שנראה כמנשק. כתבו בתוספות, אע"ג דמנשק אינו חמור כמשתחוה, מכל מקום איסורא דאורייתא איכא, עכ"ל. ובגמרא עביד צריכותא דמעות דממונא, וכן דקוץ דצערא דגופא. ואי תנא הני תרתי, משום דליכא סכנה, אבל מעין דאיכא סכנה אימא לא צריכא. ופירש רש"י ז"ל דאיכא סכנה דאי לא שתי מיית בצמא. וכתבו ז"ל, מהא שמעינן דאסור לשחות לפני ע"ז לעולם, אפילו במקום סכנת נפשות, ואפילו אין אדם רואהו, והרי זה בכלל בכל מתרפאין חוץ מע"ז [פסחים כ"ה ע"א]. וכיון דשמעינן דפקוח נפש אינו עומד במקום חשד ע"ז, הילכך אסור לעולם ליכנס בחצר ע"ז אפילו לדבר עם אחד מהם מפני החשד, ואפילו בשביל פקוח נפש אסור ליכנס. ובשם הרב ר' יונה זצ"ל כתבו, דהא דמתניתין ומתניתא שאומרין בזמן שהדרך מיוחדת וכו', לאו בעיר שעושין שם יום איד ואין הולכין שם משאר מקומות דלא מצינו דאסור ללכת שם, אלא בירוד של ע"ז מיירי, לפי שהגוים מתקבצים מכמה מקומות והולכין שם, ולפיכך אסור, שלא יהא נראה כאחד מהם הולך בסחורה לכבד לע"ז. והכי תניא בתוספתא [פ"א ה"ג], ירוד שבאותו הכרך אין הולכין לאותו הכרך, ומדתני לה גבי ירוד, וגבי אידיהן לא תני לה, אלמא אין איסור לילך שם אלא בירוד של ע"ז. ואיכא מאן דכתב, דאם יהודים דרים בכרך ההוא מותר, דהוה ליה כשאין הדרך מיוחדת לאותו מקום דמותר, דהכא נמי תלינן דלבית ישראל חבירו הוא הולך. וכן נראה מן הירושלמי [פ"א ה"ד], דתני שלשה ירודין הם ירוד עזה ירוד עכו ירוד של בטנה, והמחוור שבכולן ירוד של בטנה. מהו לילך שם, אם היה אכסנאי אסור, בן עיר מותר, שיירה מותר שכן דרך שיירה לילך, ע"כ. סלון. צנור המחובר לקרקע, ויורדין המים דרך אותו צנור, ומקלח.
<h2>דף יב:</h2>
סכנת עלוקה. שלא יבלע עלוקה בלע"ז שאנגוניא, ששותה דם האדם עד שימות. נימא. נימא היא עלוקה. חמין בשבת לשתות, דסכנת נפש היא. אדהכי והכי. בתוך זמן שהמים מתחממין. נגמע חלא. ישקהו חומץ, שלא ימהר למות, ואפשר שהמים החמין הרבה ימיתו העלוקה בתוך מעיו, ובתוך זמן שמדליקין האש ומחממין המים טוב שישקוהו החומץ החזק. ודקדקו בברייתא תנו רבנן לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים לא בפיו ולא בידו אחת. ופירש רש"י בידו אחת ממהר וזורק לתוך פיו ואינו בודק, אבל בשתי ידיו יכול לעכבן בידו ויעיין ויראה. שברירי. שם שד הממונה על מכת סנורים. ולא גרסינן הכא מן הנהרות ומן האגמים, דכיון דלילה הוא, הוא הדין מן הכלים. לימא ליה. יקיצנו משנתו. ואיכא נוסחי דגרסי, או נקרקש בנכתימא, כלומר יקשקש בכסוי החצבא דלידמיה כאילו גברא בהדיה. משברירי ברירי. לחש הוא, ומתמעט השד והולך כאשר הוא שומע מיעוט תיבת שרירי, והוא הלחש להבריחו משם. ורש"י לא פירש דאשתכח בכסי חיורי, וגם רבינו אלפסי ז"ל לא הביא אלא עד אי צחי ולא יותר.
מתניתין. שיש בה ע"ז. כלומר ודרך הגוים להיות להם יום שוק וירוד ביום אידם. מעוטרות. בהדס או ורד או שאר מיני פירות, והוא סימן לכל הרואים אותם שחנויות אלו של כומרים הם, ונוטלין מכס מכל מה שמוכרים בתוכם. אסורות. כלומר אסור לישראל לישא וליתן מכל הסחורות הנמכרות באותן חנויות, לפי שאם יקנה משם כלום הוא גורם שיהנה ע"ז מאותן סוחרים שמוכרין שם הסחורה, שיטלו הכומרים מהם מכס. שאינן מעוטרות. שאין בהם סימן לע"ז. מותרות. רשאין ליקח, שאין בהם מכס לכומרים. וא"ת ותיתסר משום משא ומתן ביום אידם, יש לומר דמיירי בלוקח מהם דבר המתקיים, שהמוכר הוא עצב. כך פירש רש"י ז"ל. ובתוספות הקשו דאמרינן בגמרא פתא, ופת דבר שאין מתקיים הוא, וכן גריס בירושלמי [פ"א ה"ד] על הך עובדא, ואתה לא לקחת לך גלוסקין מימיך. לכן נראה כפירוש ה"ר מאיר, דהך משנה בירוד של גוים שנותנין המכס לע"ז, ולא מיירי ביום אידם, עכ"ל.
<h2>דף יג:</h2>
אסורין. משום דלתקרובת ע"ז קא בעי להו, וקא עבר אלפני עור לא תתן מכשול, שבני נח נצטוו בז' מצוות, שהחמורה שבהן שלא לעבוד ע"ז. אצטרובולין. מפרש בגמרא. בנות שוח. מפרש בגמרא שהם תאני חיורתא. ובבראשית רבה [פ' ט"ו] אמרו שנקראו בנות שוח לפי שגרמו שוחה לעולם, וכן נקראו בנות שבע שגרמו שבעת ימי אבילות לעולם, שהפרי שאכל אדם הראשון תאנה היתה [ברכות מ' ע"א]. פטוטרות. מפרש בגמרא [י"ד ע"א]. בין התרנגולין. דכיון דשקיל מיניה אחריני, לאו לע"ז קא בעי, כיון ששאל הגוי שחור ולבן דאמר זה וזה שחור ואדום אין מקריבין לע"ז. בפני עצמו. שלא בין התרנגולין. קוטע אצבעו. דלא מ[קרבי] מחוסר אבר. סתמן ופירושן. מפרש בגמרא. דקל טב וחצב ונקליביס. מפורשים בגמרא, ואינם ידועים לנו. אסור למכור. דסתמן לתקרובת ע"ז קיימי.
<h2>דף יד.</h2>
גמרא. פירי דארזא. גלאנט בלע"ז. בפטוטרותיהן. פטוטרות דמתניתין לאו מין הוא באפי נפשיה, אלא הכי קאמר אין מוכרין להם כל אלו אצטרובולין ובנות שוח בעוקציהן לפי שתולין אותן לפני ע"ז ודרכן לעבדה בכך. לבונה זכה. שדרך אומות העולם להקטיר ממנה. יש מי שכתב דבזמן הזה שאין אנו בקיאין בלבונה זכה אסור למכור לגלח כל לבונה, דספק דאורייתא הוא, ואפילו אם יאמר מעצמו דלצורך רפואה לחולה שיש בביתו קא בעי, יש לחוש שמא מערים, כדאמרינן בגמרא גבי תרנגול לבן קטוע למי שאסור למכור לו שלם דדילמא הא דקאמר קטוע איערומי הוא דקא מערים, והא כששואל קטוע כאילו מפרש דלאו לצורך ע"ז קא בעי ליה, ואפילו הכי חיישינן. ומיהו אפשר דכיון דעכשיו אינן יודעין שאנו נמנעין מלמכור להם לבונה כל שאמר דלצורך חולה קא בעי מותר ולאו מערים הוא. שלשה מנין. משקל שלשה מנין, דהא ודאי לסחורה איכוין למהדר לזבונה. אלפני מפקדינן. על לפני עור אנו מצווין שלא יתן מכשול בדבר האסור לו, וכל הני דאמרינן דאסור לזבוני להו משום לפני עור וכו', דבן נח מוזהר על ע"ז. אלפני דלפני. כגון הכא דודאי לאו לע"ז קא בעי לה, ומשום דילמא למזבן איהו ומקטרי כולי האי לא מפקדינן למיסר. וכתבו בתוספות, דוקא גבי גוים, אבל היכא שיבא להכשיל ישראל חיישינן אלפני דלפני, כדאמרינן בפסחים פרק כל שעה [מ' ע"ב] גבי ארבא דטבעה בחישתא, ומסיק התם דאסיר לזבוני לגוים דילמא הדר ומזבן לישראל.
פיסקא. מותר למכור וכו'. כיון דלא אדכר לבן לאו לע"ז קא בעי. חטי חוורתא. שאל חטי למי, מותר למוכרן לו, דלאו לצורך ע"ז קא בעי, שאין דרכן בכך. דקאמר לע"ז. וקמ"ל דלא אמרינן לאו לע"ז קא בעי להן אלא שסבור שבשביל ששואלן לצורך ע"ז ימכרו לו בזול, קמ"ל דחיישינן דלע"ז קא בעי ואסור.
<h2>דף יד:</h2>
מתניתין. שנהגו למכור. ואע"ג דתנן בפרקין דלקמן, אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים משום דחשידי על הרביעה, הכא במכירה תלינן במנהגא, משום דגוי חס על בהמתו שלא תעקר, דכל שנרבעת לאדם שוב לא תתעבר. אבל הא דלקמן, שהיא בהמתו של ישראל, חשיד הגוי על הרביעה, ומקום שנהגו, דלא חשידי על הרביעה, מוכרין. מקום שנהגו שלא למכור. מפני שחשודין על הרביעה ואין חוששין על עיקור בהמתן. אין מוכרין. משום לפני עור לא תתן מכשול, דבני נח מוזהרין על הרביעה משום דכתיב והיו לבשר אחד יצאו בהמה וחיה שאין נעשין בשר אחד שאין זרע יוצא מביניהם. ובכל מקום וכו'. מפני שהיא מיוחדת למלאכה, וגוי עושה בה מלאכה בשבת. עגלים. אפילו עגלים וסייחים, לא שנא שלמים ולא שנא שבורים דלאו בני מלאכה נינהו, גזרו בהו רבנן, דילמא אתי לאחלופי בגדולים ושלמים הראויים למלאכה. ובגמרא מקשינן, וכיון דזבנה לאו בהמת ישראל היא, ומשני דגזרינן מכירה אטו שאלה ושכירות דאכתי היא בהמת ישראל, וכתיב למען ינוח וגו'. ר' יהודה. דלא גזר שבורה אטו שלימה, דהא שבורה לא אתיא לכלל מלאכה לעולם, אבל עגלים וסייחים דאתו לכלל מלאכה גזר קטנים אטו גדולים. מתיר בסוס. לפי שאין מלאכתו אלא לרכיבה, ורכיבה לאו מלאכה היא אלא שבות.
<h2>דף טו.</h2>
גוי חס. ולפיכך תנן מוכרין. עביד בה מלאכה. וכתיב למען ינוח שורך וגו'. נסיוני. דמנסי לה אי אזלא שפיר. ואזלא מחמתיה. מחמת קולו שהיא מכרת הולכת. מחמר. כלומר פעמים שהוא נותן עליה משוי לנסותה אם הולכת יפה במשוי, והוי ליה מחמר, דלא שייך מחמר אלא בבהמה טעונה. ואיכא מאן דאמר פרק בתרא דשבת [קנ"ד ע"א] חייב חטאת, וכן אי מושיל או מוגר לבהמתו עביד בה הגוי מלאכה בשבת, וכתיב למען ינוח, דאע"ג דשכורה או שאולה היא, מ"מ בהמתו של ישראל הויא, ושורך וחמורך קרינן ביה, דשכירות לא קניא שאלה לא קניא, דתנן כהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה, ואי סלקא דעתך שכירות קניא אמאי לא יאכילנה כרשיני תרומה, פרה דידיה היא, אלא ודאי לא קניא, הכי אסיקנא בגמרא. ואי קשיא לך, הא אמרינן פרק הזהב [ב"מ נ"ו ע"ב] דשכירות יש לה אונאה, דכתיב כי תמכרו ממכר, אלמא דשכירות מכירה שיש שם מכר עליו ושם קנין, י"ל דאין הכי נמי דממכר חשיב לשעה, לענין דשייך ביה אונאה, דלא כתיב ממכרך, מיהו ביתו של משכיר וקנין כספו מקרי ושורו וחמורו.
ספסירא. סרסור. והמוכר והסרסור היו ישראלים. דלא מגלי מומא. כיון דהוא למכרה לקחה אינו רוצה שיודע המום שבה, הילכך לא מושיל ולא מוגר. ומכאן סמך למנהגנו שאנו מוכרין בהמה גסה לגוי, ואף היא עומדת למשוי ואינה מיוחדת לרכיבה, לפי שאין אנו רגילין להשאיל ולהשכיר בהמתנו לגוים, ואינה מכרת הבהמה קולנו, שאין אנו רגילין לחמר אחריה, ולא אזלא מחמתיה, כדאמרינן הכא בספסירא דלא ידע לקליה דליזיל מחמתיה. עוד כתבו בתוספות, דבימי חכמים הראשונים אסרו, לפי שהיו רוב ישראל במקום אחד והיו יכולין למכור זה לזה, אבל עכשיו שאנו ביניהם, אי לא מזבנינן להו יפסידו. והכי אמרינן לקמן [ט"ו ע"ב], אי הכי אפילו חטי ושערי נמי לא נזבין להו אמר רב פפא אי אפשר הכי נמי. וכן איתא בירושלמי ספ"ק דע"ז [פ"א ה"ט], ר' סימון היו לו כרמים נטועים שאל לר' יוחנן אמר לו מכור ואל תשכירם לגוי, שאל לר' יהושע מהו להשכירם לגוי אורי ר' יהושע במקום שאין ישראל מצויים. מאי טעמא. הא תנן ובכל מקום אין מוכרים להם בהמה גסה. אימר לשחיטה זבנה. ותלינן לקולא. ולא דמי למתניתין דקתני אין מוכרין, דשאני הכא, כדפירש רבינו האיי גאון ז"ל בספר מקח וממכר [שער י'], דטעמיה דרב הונא משום דנראה לו שהנכרי הזה לא היה לוקחה אלא כדי לשוחטה. והרמב"ן ז"ל פירש דלעולם לסתם נכרי אסור, והכא לטבח הוא מוכרה, שדרכו למזבן לשחיטה, ולהכי תלינן דלשחיטה זבנה, אבל סתם אינשי לרידיא זבני.
<h2>דף טו:</h2>
החשוד למכור לגוי. לפי שימכור אותה לגוי ויעשה בה מלאכה, אי משום נסיוני, אי משום שכירות ושאלה, כדאמרן לעיל. ואם תאמר והא לפני דלפני הוא, ולעיל [י"ד ע"א] אסיקנא לפני עור לא תתן מכשול אמר רחמנא אבל אלפני דלפני לא מפקדינן, יש לומר דהיינו דוקא כשהקונה מישראל הוא גוי, כי ההיא דלעיל שהגוי היה קונה לבונה מישראל דלא חיישינן שהגוי ההוא למי ימכור אותה שאינו מצווה אלפני עור, אבל הכא שמוכר לישראל והישראל, כי גם הוא מצווה על לפני עור כישראל ראשון, וכיון דהוא חשוד למכור לגוי אתה נותן מכשול לפניו. וא"ת וכי היכי דאמרינן לעיל אימא לשחיטה זבנה נימא הכא נמי דלצורך עצמו או לצורך ישראל זבנה, יש לומר דלא תלינן למימר הכי אלא במידי דאית ליה הנאה מיניה, כגון פרה לשחיטה, דשמא לבשר הוא צריך או להוביר שדהו, שיש לו הנאה שלאחר מכאן תוסיף תת כחה, אבל ישראל חשוד אינו מקפיד כלל בין ישראל לגוי. ויש שכתב שחמור איסור מכירה לישראל חשוד מלמכור לגוי, דאילו לגוי על ידי ספסירא שרי, ואילו לישראל אפילו על ידי ספסירא אסור משום נסיוני דידיה ומפקדינן אלפני עור לא תתן מכשול, ואפשר דהשתא מותר הכל משום פסידא, שאנו צריכין לסחור ולהרויח עמהם, ולזה לא כתבתי הא דאין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים ואין מוסרין בהמה לרועה שלהם משום חשד רביעה, ועכשיו אינן חשודין על הרביעה, ולא אסרו אלא מקומות דחשידי. מיהו מסתברא דהאידנא אסור שאלה ושכירות, דבמכירה איכא טעמא דפסידא, ולא בשאלה ושכירות. וכן כתבו בשם הרב רבנו זרחיה הלוי ז"ל, וכן האידנא אין מוסרין להם תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות, דמשכי להו למינות, ויש לחוש להא דתנן אין מתלוין עמהם משום חשש שפיכות דמים, אלא אם כן הוא מכירו, כדאמרינן לעיל ידענא ביה דלא עביד.
<h2>דף טז.</h2>
אין מוכרין להם. משום דחשידי אשפיכות דמים, ואתי למקטל ישראל. דכי שלים זינייהו. במלחמה, במגן שבידם מכין והורגין. והאידנא דמזבנינן להו. כלי זיין, עשויין ומתוקנים. דמגנו עלן. נלחמים בשבילנו לשמור את העיר ואת יושביה, וזהו ודאי, ואם יהרגו בהם ישראל ספק, ואהא סמכינן השתא. חטאת. כדפירשנו במתניתין דחי נושא את עצמו, אי נמי משאיל ליה או משכיר ליה בהמה, דלא אתי בהו לידי חיוב חטאת. מתניתין. אין מוכרין. לפי שסתם גוים חשודין על שפיכות דמים, והיא אחת משבע מצוות שנצטוו בני נח, ועובר המוכר משום לפני עור לא תתן מכשול, אי נמי דקא גרים קטלא לישראל חבריה. סלקי. לשון טירה גבוהה וגדולה, כדאמרינן בסדר יומא [כ"ה ע"א], לשכת הגזית כמין סלקי גדולה היתה, ושם דנין בני אדם ומפילין אותם משם. וגרדון. בנין אחד הוא לדון נפשות, כמו שמצינו שנים שעלו לגרדון לידון, בראש השנה [י"ח ע"א]. אצדיא. יש ספרים גורסין אצדביא. והוא מקום שעושין שם אצטדינות משום שור אצטדין שהוא מנגח והורג אנשים, ושחוק הוא להם. בימה. כמין מגדל צר הוא וגבוה, כדאמרינן במסכת סוטה [מ"א ע"א], בימה של עץ עושין בעזרה, ואנו קורין אותו אלמברא, והיו עושין אותו לדחוף משם איש להמיתו, ומכל אלו יש נזק לרבים, ואם לא יהיה להם מקום מזומן אפשר דמתרמי הצלה לישראל הנתפש בידם. בימוסיאות. פירש רש"י ז"ל כמו בימוסיאות של מלכים [נ"ג ע"ב], וקורין לו אלטאר, והוא תשמיש לתשמיש ע"ז, שמניחין שם מחתה של קטורת. ובתוספות גורסין אותו בדלת דימוסיאות, והוא קרקע שרוחצין במימיו שם. כדאמרינן בשבת, מיא דדמסית וחמרא דפרוגיתא קפחו עשרת השבטים. כיפה. אולם, בולטה בלע"ז. ודרך הגוים להעמיד שם ע"ז בבית המרחץ, ואסור לעזור בזה משום לפני עור לא תתן מכשול. גמרא. לפרכוס. כדאמרינן גבי בהמה מסוכנת בשחיטת חולין [ל"ז ע"א], בהמה דקה שפשטה ידה אחר שחיטה ולא החזירה אסורה, דפישוט יד לחודיה אינו אלא הוצאת נפש, וכיון שלא פירכסה הויא כמתה קודם שחיטה, אבל בהמה גסה, בין כפפה ולא פשטה, בין פשטה ולא כפפה, פרכוס הוא וכשרה. וחיה גסה דרכה כבהמה דקה לפרכוס, הילכך אם שחט חיה גסה מסוכנת ולא פרכסה, אלא שפשטה ידה ולא החזירה, אסורה. שאינו אלא הוצאת נפש, אבל למכירה, אם אפשר לעשות בה מלאכה, דין בהמה גסה יש לה לאסור, וכן הלכתא.
<h2>דף יז.</h2>
זו המינות. תלמידי ישו הנצרי, וכתיב כל באיה לא ישובון, זו מינות. והרשות. זו מלכות. לאצטדינין. הוא מקום שמגיחין את השור. ולכרכום. מצור ועושין שם צחוק וליצנות. הנחשים. מנחשים וליצנים וגם מכשפים. החברים. לוחשי לחשים. בוקיון מוקיון וכו'. כולם מיני ליצנות הם. הא למדת. מדסמיך ליה כי אם בתורת ה', מכלל דמאן דחזי להני אין בתורת ד' חפצו. הלך. משמע העברה בעלמא. לעמוד, להתעכב עמהם. מוסריכם. יסורין. משך ידו. הקב"ה שהוא פותח ידו לזון הכל מושך ידו מן הלוצצים. שעשה תשובה כשהוא איש. כלומר כשהוא בימי הבחרות והשחרות ממהר להכיר בוראו קודם ימי הזקנה.
<h2>דף יט:</h2>
ביומי. כלומר בימי השבוע, ששני ימים מן השבוע ילמוד מקרא, ויום ג' ויום ד' משנה, ויום ה' ויום ו' תלמוד, ובשבת ישנה כל מה שלמד בכל ימי השבוע. אשר פריו יתן בעתו. כלומר שיקיים מה שלמד. עלהו לא יבול. יצליח בתלמודו ובכל מעשה ידיו. הרשעים. תרתי משמע, לומד ומלמדו, לפי שאסור ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון. הפילה. לשון נפל שלא מלאו ימיו, כלומר תלמיד שלא מלאו ימיו, רבים הם חלליו, שממהר להורות, וטועה ומטעה אחרים בהוראותיו. ועצומים וכו'. המתעצמים ומחרישים ומתאפקים מלהורות ויודעין, הורגין דורם, שרואין אותם טועים במצוות ואינו מוחה בידן ועצומים מלשון עוצם עיניו. ועד כמה. אינו ראוי להוראה. עד ארבעין שנין. משנולד, ולא משעה שהתחיל ללמוד, כדאמרינן [אבות פ"ה מכ"א] בן ארבעים לבינה. התם בשוין. שאין בעירו גדול ממנו בחכמה. פשיטא. דשכרו מותר, דהא כיפה זו לאו ע"ז עצמה היא אלא תשמיש, ובין לר' ישמעאל בין לר' עקיבא דפליגי בע"ז עצמה מאימתי נאסרת, במשמשין מודו דאין אסורין עד שישתמשו בהן לע"ז, בפרק ר' ישמעאל בברייתא בגמרא [נ"א ע"ב]. לא נצרכה. הא דר' אלעזר. אלא לע"ז עצמה. שאם עשה לגוי ע"ז בשכר על ידי דוחק, שכרו מותר. הניחא. פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא היא. עד שתעבד. וזו עדיין לאו ע"ז נעבדת, ומשום הכי שכרה מותר. מאן גרים לה. להקראות ע"ז. במכוש אחרון. מכת קורנס אחרונה. לית בה שוה פרוטה. הילכך שרי. דשכירות שאר מכושות לא מיתסר, דההוא לאו שכר ע"ז הוא. קסבר. ר' אלעזר. ישנה לשכירות וכו'. אומן המקבל עליו לעשות כלי בשכר, לא אמרינן בגמר מלאכה הוא קונה וזוכה בכל השכירות, אלא כל פורתא ופורתא דעביד קמא קני באגריה, ובפלוגתא היא בקדושין [מ"ח ע"א] גבי עשה לי שירים וטבעות ואקדש אני לך. וכתבו בתוספות, הא דישנה לשכירות לא דמי להא דאמרינן באיזהו נשך [ב"מ ס"ה ע"א] שכירות אינה משתלמת עד לבסוף, דאפילו למאן דאית ליה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מודה הוא דשכירות אינה משתלמת עד לבסוף, ומקרא דריש לה התם, ולא אמרינן ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אלא למילתא דהכא ולההיא דקדושין עשה לי שירין ונזמים ואקדש אני לך, דלמאן דאמר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף הוה ליה כל פרוטה ופרוטה מלוה ואינה מקודשת, ולמאן דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף לא הויא מלוה ומקודשת, ולא תקשי אמאי קאמר דבמכוש אחרון לית בה שוה פרוטה, והלא שוה יותר הרבה, שהרי לא ישלם שכרו עד מכוש אחרון, הא ליתא, דכבר נתחייב לו שכרו, ויכול לחזור בו בכל עת שירצה, דפועל חוזר אפילו בחצי היום, ובכל עת שיחזור הוא סוף שכרו וחייב ליתן לו שכרו. וא"ת נהי דאין מכוש אחרון שוה פרוטה, היאך מותר לכתחלה, וי"ל דלאו דוקא פחות משוה פרוטה, דלאו כלום הוא, דלא היה הגוי פוחת לו כלום בשביל מכוש אחרון, ונראה דהכי הלכתא דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, דליכא דפליג עליה דר' אלעזר. וכן פסק רבנו חננאל ז"ל, עכ"ל.
מתניתין. במחובר. אילן כל זמן שהוא מחובר לקרקע, משום שמא ימלך הגוי ולא יקצצנו, וקא עבר ישראל משום לא תחנם דדרשינן לא תתן להם חניה בקרקע. משיקצץ. דלא גזרינן נקצץ אטו נטוע, ואע"ג דגזרינן [י"ד ע"ב] שבורים אטו שלמים. ר' יהודה מתיר. אפילו בעודו נטוע, כיון שקבל עליו לקוץ לא גזרינן דילמא יהיה נמלך, ומתניתין בארץ ישראל דוקא מיירי.
<h2>דף כ.</h2>
חניה. מדלא כתיב לא תחנם בוא"ו שור"ק, ללמדנו בא דקרינן לא תחנם לשון חנית קרקע. חן. כפשטיה, דיש אם למקרא, והוא מענין חן, שלא יאמר כמה נאה גוי זה. מתנת חנם. דיש אם למסורת, שאין בו וא"ו, ואפשר שתעשה ממנו תחנם בחר"ק לשון חינם. והקשו בתוספות, הכא אסרינן לתת לגוי מתנת חנם, וכן ר' יהודה אמר דברים ככתבן לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי לגר בנתינה ולגוי דוקא במכירה, ותנן שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה. ובפסחים [כ"ב ע"א] מוקמינן לה להאי מתני' כר' יהודה. ויש לומר דבתוספתא [ספ"ג] תני לה לר' יהודה, ותני התם בגוי המכירו מותר מפני שהוא כמוכר לו. וא"ת ולמאן דאסר מתנת חנם, וכי לית ליה מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום [גיטין ס"א ע"א], י"ל דדרכי שלום אין זה מתנת חנם. לא יסתכל. ואם היה קרן זוית שפוגעין זה את זה שאין בידו להפוך פניו ונסתכל ביפיה חייב להודות, דאמר מר הרואה בריות טובות ואילנות טובות או חמור נאה או גמל נאה [ירושלמי פ"א ה"ט] אומר ברוך שככה לו בעולמו.
<h2>דף כ:</h2>
ואפילו שטוחין. לפי שזוכר את האשה ומהרהר אחריה. ובמכיר את בעליהן. האשה הרגילה ללבשן, וכבר ראה אותה מלובשת, ומהרהר אחריה. ודוקא צבעונין, אבל בגדים דשכיחי ואינן לנוי לא מסיק אדעתיה, והיינו דקתני בבגדי צבע של אשה, דמשמע דוקא צבע, ודוקא של אשה ידועה לו, ומיהו האומן שעוסק בבגדים ההם במלאכתו מותר, ששוכח ההרהור מחמת עסק מלאכתו, דאמר רב יהודה אמר רב מין במינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת, ואמאי הא קא מסתכל אלא בעבידתיה קא טריד. רבנו אלפסי ז"ל הביא פירושא דהא מילתא כדאיתא בירושלמי, זריזות מביאה לידי נקיות דכתיב וכלה וכפר, נקיות מביאה לידי טהרה וכפר עליו וטהר, טהרה מביאה לידי קדושה דכתיב וטהרו וקדשו, קדושה מביאה לידי ענוה דכתיב כי כה אמר רם ונשא מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, וענוה מביאה לידי יראת חטא דכתיב עקב ענוה יראת ד'. וא"ר יצחק מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה דכתיב ראשית חכמה יראת ד'. יראת חטא מביאה לידי רוח הקודש דכתיב אז תבין יראת ד' ודעת אלהים תמצא. רוח הקודש מביאה לידי חסידות דכתיב אז דברת בחזון לחסידיך. רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים דכתיב ונתתי רוחי בכם וחייתם. תחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ד'. והכי פירושא, זהירות, שזהיר ללמוד תורה, על ידי שעוסק בה ורואה ומבין אזהרות שבה הוא נשמר. זהירות, כשהעברה באה לידו זהיר להשמר שלא יכשל. והכי אמרינן פרק כל הבשר בשחיטת חולין [ק"ז ע"ב] מאי לאו דזהיר ולא נגע לא דזריז ומקדים ומשי ידיה מעיקרא. נקיות. נקי בלא חטא. פרישות. אפילו מדבר המותר פורש להחמיר על עצמו. טהרה. טהור צח ומלובן, ועדיף מנקי. רוח הקדש. להשרות עליו שכינה. בחזון לחסידיך. ולא אמר ליראיך ולענויך. וכלה וכפר. כשכלה מחטא, כלומר כשמנע עצמו מחטא תיכף וכפר, כלומר מחול לו על מה שעבר. וכפר עליה הכהן וטהרה, ש"מ שהכפרה מביאה לידי טהרה, כלומר טהרת הלב, כלומר כשימנע עצמו מעבירות ויבקש כפרה, זה יגרום לו שאפילו במחשבתו לא יחטא, ואחר שימנע מלחשוב דבר אסור יצטרך שיחשוב דברים של קדושה, לפי שאין הלב יכול לעמוד רגע אחד בלי מחשבה של היתר או של איסור. וכיון שלא יחשוב אלא דברים של קדושה יכיר עצמו שהוא רמה ותולעה והוא הבל וריק נגד מלאכי עליון המלוין את האדם. עקב ענוה. כלומר יראת ד' היא עקב לענוה, הא למדת שהענוה גדולה מן היראה. אז תבין וגו'. כאשר תבין יראת ד' תזכה לדעת חכמה, דהיינו הנבואה שתמצאנו בכל עת. אז דברת בחזון. כלומר כשתזכה לדבר חזון תזכה מיד למעלה גדולה מזו, דהיינו חסידיך, וכיון שיהיה חסיד יזכה להחיות מתים בתפלתו, כמו שהיו הצדיקים והנביאים וחכמי המשנה עושין. ונתתי רוחי בכם. שרוח הקודש נדבקת בהם. וחייתם. כלומר תחיו אחרים, קרינא ביה וחייתם, והחכמה תחיה בעליה, וכיון שזכה [לזה] יזכה בנחמת ציון, שהמזומן לבשורה זו הוא אליהו זכור לטוב. שחת. תבואת חטין ושעורים קודם שתעלה בזירין, ובלע"ז פיינא. וצריכא לאשמועינן שחת וקמה ואילן, דקמה מפסיד בשהייתו, והוה אמינא דאפילו ר' מאיר מודה לר' יהודה שמוכרה על מנת לקצור, דודאי לא משהי לה בקרקע, ולא קא עבר על לא תתן להם חנייה בקרקע, קמ"ל דאפילו קמה אסר ר' מאיר, ולא זו אף זו קתני לר' מאיר, לא מיבעיא שחת דמשבח בשהייתו בקרקע דאסר ר' מאיר, אלא אף אילן דלא ידיע שבחיה, והוה אמינא דלא משהי ליה גוי אסר ר' מאיר, ולא מיבעיא אילן דלא מפסיד בשהייתו דאסר ר' מאיר שמא ישהנו, אלא אף קמה דמפסיד והוה אמינא לא ישהנו הגוי אסר ר' מאיר. בהמה גסה. דקא אסרינן לעיל למכור לגוי שמא יעשה בה מלאכה בשבת, אם התנה עמו שישחטנה מהו. דלאו ברשותיה. שחת ואילן וקמה בקרקע ישראל נינהו, ולא מצי גוי לשהויינהו, דישראל מעכב ליה, אבל בהמה מכי זבין לה ברשותיה קיימא. על מנת לשחוט. ומתנה עמו בפירוש. ופסק הריא"ף ז"ל הלכה כר' מאיר, דסתם מתניתין כותיה. והרמב"ם ז"ל כתב פרק כ' מהלכות שבת [ה"ד], מותר למכור לגוי פרה לשחיטה ושוחט בפניו, ולא ימכור סתם אפילו שור של פטם שמא ישהה אותו ויעבוד בו, נראה מדבריו שפסק כר' יהודה דאמר מוכר על מנת לשחוט ושוחט, וכן נראה גם ממה שכתב פ"י מהלכות ע"ז וחוקי הגוים, מותר למכור להם מחובר לקרקע על מנת לקוץ. והרב ר' אפרים ז"ל והרמב"ן ז"ל והרבה אחרים הסכימו דפסק ההלכה כר' מאיר, ותמהו על הרמב"ם ז"ל.
מתניתין אין משכירין בתים לגוי בארץ ישראל, גזרה משום מכירה, דאסורה כדאמרינן לעיל מדכתיב לא תחנם לא תתן להם חניה בקרקע. ואין צריך לומר שדות. משום דאיכא תרתי, חדא איסור חניה וחדא איסור הפקעה, דקסבר יש קנין לגוי בארץ להפקיע מידי מעשר. ופריך בגמרא, בבתים נמי איכא תרתי דאפקעה ממזוזה, ופריק הא אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר, כלומר אפילו בית של ישראל אם לא דר בו הישראל שהוא בעל הבית פטור ממזוזה, ואפילו השכירו לישראל אחר פטור ממזוזה הוא משום דכתיב ביתך דרך ביאתך דוקא היוצא והנכנס בבית שדר בו, והשוכר פטור משום דכתיב ביתך ולא של אחרים, דתרי ביתך כתיבי, ולאחר שלשים יום שחייב במזוזה, היינו מדרבנן, כדאמרינן [מנחות מ"ד ע"א] בטלית כסותך ולא של אחרים הילכך פטור טלית שאולה מן הציצית כל שלשים יום, ומשלשים יום ואילך חייב מדרבנן מפני שנראה שהם שלו, ואם כן אפילו כשאין דר הגוי הוא פטור ממזוזה כיון שלא דר בו הישראל בעל הבית, והשתא הוי כמכורה לגוי כיון שלא דר הישראל, ומאי אפקעתא איכא, אבל קרקע כשמשכירה לאחר חייב במעשר וכשמוכרה לגוי מפקיעה ממעשר. סוריא. ארם צובה, וסמוכה לארץ ישראל, וכבשה דוד וחברה לארץ ישראל שלא [על] פי הדבור בלא ששים רבוא, וקרי ליה כיבוש יחיד. משכירין להם בתים. ולא גזרינן אטו מכירה, דאי נמי אתו בה לידי מכירה לא עבר אדאורייתא, דכי כתיב לא תתן להם חניה, בארץ ישראל כתיב, דחשיבא חנייתה, מיהו מכירה לכתחילה לא, דגזרינן משום מכירה דארץ ישראל. מוכרין בתים וכו'. אבל מכירה דשדות לא, דכיון דאיכא תרתי גזרינן. ר' יוסי אומר וכו'. דלא גזרינן שכירות אטו מכירה בבתים, אבל בשדות דאיכא תרתי גזרינן שכירות אטו מכירה. ובסוריא וכו'. דלא גזרינן מכירה דבתים דסוריא אטו מכירה דבתים שהם בארץ ישראל, אבל בשכירות לא גזרינן, דלא גזרינן שכירות אטו מכירה. ובחוצה לארץ וכו'. כיון דמרחק טובא בכולהו שרו. גמרא הלכה כר' יוסי. דשכירות בתים מותר בכל מקום, ולא גזרינן שכירות אטו מכירה. שכונה. בין בסוריא בין בחוצה לארץ, דשרינן למכור בתים לגוי, ובלבד שלא ימכור לשלשה גוים, דהיינו סתם שכונה, משום דחשידי אשפיכות דמים. איכא מאן דכתב, דהוא הדין אם סמוך לביתו יש שם שכנים גוים אסור למכור ביתו לשלישי, משום דהשתא איכא שכונה. מתניתין אף במקום וכו'. בין בסוריא בין בחוצה לארץ, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. לא לבית דירה. אלא לאשתמושי בהו בציבי ותבנא, שנאמר לא תביא תועבה, ושכירות לא קניא הילכך ביתך הוא. וכתב הרא"ש ז"ל בתוספות, תימא על שנהגנו היתר האידנא להשכיר בתים לגוים ואע"פ שמכניסין לתוכן ע"ז סמוך למיתתן. ויש להם ראיה להתיר מדתניא בתוספתא [פ"ב ה"ג] כאן וכאן לא ישכיר אדם ביתו לגוי מפני שידוע שמכניס לתוכו ע"ז, אבל משכירין להם ארוות אוצרות ופונדיקאות אע"פ שידוע שמכניס לתוכו ע"ז. ויש לפרש הטעם, דהא דאסרינן להשכיר היינו מדרבנן, דפשטיה דקרא קא מזהר לישראל גופיה, אלא שחכמים אסרו להשכיר לגוי והגוי מביא ע"ז לבית ישראל, הילכך לא אסרו חכמים אלא בית דירה, שבו היו רגילין בימים ההם להכניס ע"ז בקבע תמיד, והתירו ארוות ופונדקאות ואוצרות אע"פ שידוע שמכניס לתוכו ע"ז, כיון שאין מכניס שם בקביעות, וכן האידנא אין רגילין להכניס ע"ז לבתיהם אלא חולים, הילכך מותר. ועוד דנהי דלדידן שכירות לא קניא, האידנא יד אומות תקפה על עצמן, ובדיניהן שכירות ליומיה כמכר ואינו יכול לסלקו, עכ"ל. ואף ר"ח ז"ל כתב בפירושיו, וחזינא נמי מנהגא דעלמא להשכיר, ולא ראיתי מי שימחה בכך, ע"כ. והרמב"ן ז"ל כתב אם אפשר בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אף בחוצה לארץ, ע"כ. שנקראת על שמו. של ישראל, והרואה שמחממין אותו בשבת אומר שהבלנין שלוחים של ישראל הם, אבל מפני חולו של מועד אין קפידא, דלדידן נמי שרי.
<h2>דף כא:</h2>
גמרא. שדהו לגוי. שרי להשכיר היכא דליכא למיחש לחניית קרקע, כגון בחוצה לארץ, ואע"פ שנקראת על שמו לא חשדי ליה למימר דהאי גוי שלוחו, אלא אמרי אריסא הוא וקבלה עליו למחצה לשליש ולרביע, ועליו מוטלת העבודה לעשות. אריסות למרחץ לא וכו'. והרואה שמחמם אותו לא יאמר שהוא אריס אלא שלוחו של ישראל הוא, ואיכא חשדא. ויש מהמפרשים שלא פסקו כהריא"ף ז"ל, שפסק כרשב"ג, אלא כר' שמעון בן אלעזר דאסר אפילו בשדה ולא אמרינן אריסותיה קא עביד, ואסור להשכיר אפילו שדהו לגוי, וכן פסק בירושלמי [שבת פ"א ה"ח]. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל פ"ו הלכות שבת [הי"ב] דבין בנין בין שדה בתוך התחום אסור. וכן דעת הרא"ש ז"ל בתוספות, שהביא הירושלמי, דתני ר' שמעון בר ביסנא בשם ר' אחא, בשבת ובאבל הלכה כר"ש בן אלעזר. וזה לשונו ז"ל, וכיון שפוסק בתלמוד ירושלמי כר' שמעון בן אלעזר, ולא מצינו בתלמוד שלנו שחולק עליו, מנין לנו להתיר, הילכך כל קבולת במחובר כבנין בית אסור, עכ"ל. ויש לתמוה למה חלק בין שדה לבנין בית, אם הלכתא כר' שמעון בן אלעזר, אפילו בשדה הוה לן למיסר, דלית ליה לר' שמעון בן אלעזר אריסותיה קא עביד. ואפשר שחשש הרב לדברי הריא"ף ז"ל ומפרשים אחרים שפסקו כר' שמעון בן גמליאל, ולפיכך חלק בין בית לשדה, דבשדה הוא דאיכא למימר אריסותיה קא עביד, אבל בבית לא אמרינן בקבלנותיה קא עביד דבנין בתים רובם על ידי שכיר יום והרואה אומר שכיר יום הוא. וגם רבנו ת"ם ז"ל שביקש להתיר בנין בתים, וכרשב"ג בשדה, כשבנה ביתו אסר, ומסייע להו הא דמועד קטן פרק מי שהפך [מו"ק י"ב ע"א] מקבלי קבולת בתוך התחום אסור, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל דמיירי בקבולת של בנין, שאינו נוטל בגוף הקרקע ונראה כשכיר יום. והרב בעל התרומות [סימן קמ"ה] כתב דקבולת שאינו נוטל חלק בגוף הקרקע אלא שמקבל בכך וכך מעות, אפילו בשדה וכרם אסור. ומביא ראיה מההיא דלקמן דישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות וכו', וכתבו עליו דלא דמי, דהתם אישראל גופיה רמיא עבידתה למעבד, והילכך אסור דשלוחיה הוא ובשל ישראל קא טרח, אבל הכא אגוי רמיא ובדידיה קא טרח, ומיהו היכא שאין הישראל לוקח כלום בגוף הקרקע אלא הכל לגוי אלא שנותן ממנו שכירות מעות לישראל, כל שכן דמותר, דודאי גוי כי קא עביד לדידיה קא עביד לגמרי, ואריסות דנקט, לרבותא נקטיה, או משום דאורחא בהכי. ויש שכתבו דדעת האוסרים בשדה דוקא במקום שהעולם יודעים שמלאכה זו של ישראל היא, שרואין שמכניס כל פירותיו, ולא ידעו שפסק עם הגוי, ומקצת גאונים ז"ל נסתפקו בשכירות פורני לחדש ולשנה אם הוא עשוי לאריסות כשדה ומותר, או כמרחץ ואסור, אבל לחלוק עמו בפת בכל יום ודאי אסור, דשכר שבת עומד ונוטל. ובעל מתיבות כתב, ופורני וריחים וכיוצא בו דשדה. ובשם רב האיי זצ"ל כתבו, דכיון שהשכירה שנים רבות ונתפרסם מותר, וכן נהגו היתר בבבל, ועכשיו שנהגו להשכיר בין פורני בין מרחץ במקומותינו מותר, דליכא משום מראית העין, דכולי עלמא ידעי דהכא פורני ומרחץ לשכירות יהבי אינשי, עכ"ל.
<h2>דף כב.</h2>
מוריקי. זורע גנות כרכום. נקיט בשבתא. לחרוש לזרוע ולקצור, שקבלו שדה באריסות מבעל הבית, ומשקבלוה הוטלה על שניהם לעסוק בה ביחד. לא יאמר וכו'. טול אתה חלקך בשבת, לפי שנעשה שלוחו על חצי היום המוטל עליו. ואם התנו מתחלה. קודם שהוטלה עליו מותר, דהא לא קביל עליה ישראל עבודת השבת, ואין הגוי שלוחו. ואם באו לחשבון. לאו אהתנו מתחלה קאי, אלא מילתא באפי נפשה היא, כלומר אם קבלוה סתם ועשו סתם, שנטל הגוי בשבת וישראל בחול ולא צוהו ישראל, ובאו לחשבון לאחר זמן, שאמר לו כמה ימי שבת נטלת אתה, ואטול אני כנגדך ימות החול, אסור דשכר שבת הוא נוטל, דגלי אדעתיה דגוי שליח היה, ואם נטלו סתם גוי שבת וישראל חד בשבת, ולא אמר ליה ישראל מעולם טול אתה שבת ואני חול, ולא באו לבית החשבון, הויא בעיא דלא אפשיטא, ולחומרא עבדינן ואסור, ואם התנו מתחלה ואפילו הכי באו לסוף החשבון, לפי פירוש הראב"ד ז"ל אסור, שפירש עלה דהא דאם התנו מתחלה מותר ואם באו לחשבון אסור, דאהתנו מתחלה קאי, דאע"ג דהתנו מתחלה, כיון שדקדקו זה על זה לבסוף במה שלקחו ובאו לחשבון, הוכיח סופן על תחלתן דתנאם הראשון לאו תנאי גמור הוא אלא הערמה בעלמא, ולפירוש זה קשה, דאמרינן בסוף שמעתין, איבעיא להו סתמא מאי ת"ש אם באו לחשבון אסור הא סתם שרי, והיכי מוכח מהא, שאני התם דהתנו מתחלה, אבל סתמא שלא התנו כלל מעיקרא מנא לן דשרי, ולפיכך פירש רש"י ז"ל דמילתא באפי נפשה היא, ולפירוש רש"י ז"ל אם התנו מתחלה, אפילו באו לחשבון לבסוף, אפשר שהיה מותר. לשון הרמב"ם ז"ל [הלכ' שבת פ"ו הי"ח] אם לא התנו ובאו לחלוק השכר, ולא היה שכר השבת ידוע, י"ל שהגוי נוטל שביעית השכר והשאר חולקין. עוד כתב, הנותן מעות לגוי להתעסק בהן, אע"פ שהגוי נושא ונותן בהם בשבת, חולק עמו בשכר בשוה, וכן הורו כל הגאונים ז"ל. לשון הרא"ש ז"ל בתוספות, מעשה בישראל שגבה חצי תנור בחובו מגוי אחד ולא התנו מתחלה טול אתה שבת ואני בחול, ואמר רבנו תם ז"ל, דאין חילוק בין תנור לשדה, דבכל ענין אסור, שהרי התנור הוא של שניהם בשותפות בכל יום, כיון שלא התנו מתחלה, והוא כאילו מעמיד פועל במקומו שיעשה מלאכה בשבת ואני אעשה במקומך למחר, והכי איתא בתוספתא [דמאי פ"ו הי"ב], גר וגוי שירשו מרחץ מאביהם, לא יאמר לו הגר טול אתה שבת וכו'. וכן פירש רבנו חננאל ז"ל, וה"ה ריחים של מים. מיהו היכא שלקחו ישראל במשכון, נראה שאין צריך להתנות כלום, כיון שהוא ברשות הגוי ושכר התנור הוא רק לישראל ברבית שלו, ואין לישראל חלק בגוף התנור, עכ"ל.
שתילי דערלה. ישראל וגוי קבלו שדה לנוטעה ויטלו החצי בין שניהם, ונתעסק גוי כל צרכי שני ערלה ואכלן, וישראל נתעסק בה ג' שנים אחרים ואכלן. ושרא להו. דהיתר גמור הוא, ואע"ג דקבלו יחד בתחלה ואחר כך אמר ליה תעבוד אתה ג' שנים הללו ואני ג' שנים אחרי כן, אין כאן איסור שליחות, דהא ישראל נמי שרי לעבדה, ואי משום אכילה שישראל אוכל כנגדם, ונמצא נהנה מפירות דערלה שמכרן, אין זה נהנה, שכן המשפט, שנה שזה עובד הוא אוכלה, וכשר הדבר אפילו לא התנו מתחלה.
פונדקאות. פלטרין להתאכסן שם עוברי דרכים, ומעלין שכר לבעלים, ואסור משום דחשידי על הרביעה, ובני נח נאסרו בה, דכתיב והיו לבשר אחד, יצאו בהמה וחיה שאינן נעשין לבשר אחד, שאינן מולידין זה מזה, ואיכא משום לפני עור לא תתן מכשול. אשה עמהן. שתבעל למי שאסור לה, ואנן דנהגינן היתר, משום שלא נאסר אלא במקום שלא נודע מנהגם, אבל במקומות הידועים שלא נחשדו מותר ליחד.
<h2>דף כב:</h2>
גמרא. ארמלתא לא תרבי כלבא. משום חשד רביעה, מה שאין לחוש לשאר בהמות, שמותר לגדל שאר בהמות, ולא חיישינן שהאלמנה תרביענה עליה מפני שתלך אחריה תמיד ותסתרך עמה ומירתתה, אבל כלב דרכו להסתרך כשיתנו לו מעט בשר, ולפיכך לא מירתתה אלמנה ותרביענו עליה, דסמכה למימר כשתגרר אחריה שיאמרו הרואים ש[משום] מעט בשר דשדיא לה הוא, אבל בהמה לא מיסרכא אאומצא אלא דוקא ארביעה מיסרכא, ולפיכך מירתתא מאינשי. בר בי רב. תלמיד, ואגב דצנוע הוא לא מירתתא שיצא קול אם תבעל לו.
<h2>דף כג.</h2>
על ידי ממון. שהיתה חייבת ממון. מותרת לבעלה. דמספק אין לנו לאסרה, ומשום מאי בעית למיסרה, דילמא נבעלה, לשמא נבעלה לא חיישינן. אלמא שאני לן בין לכתחלה דתנן לא תתיחד, לדיעבד דאמרינן מותרת לבעלה, ולא חיישינן למימר שמא נבעלה. משום הפסד ממונו. דסבר אי בעילנא לה לא פרע לי בעלה מידי. תדע. דמשום הפסד ממון הוא דשרי לה. דקתני על ידי נפשות. שנתחייבה הריגה. אסורה לבעלה. אלמא היכא דלא מירתת להפסד ממונו אפקר ליה וחיישינן שמא נבעלה לאחד מהם ברצון. ותו לא מידי. אין להקשות על דבר זה, דודאי טעמא על ידי ממון מותרת, משום דחייש גוי להפסד ממונו. וכתבו בתוספות, לפי זאת המסקנא לא שאני לן בין דיעבד לכתחלה, וכי היכי דאסרינן בנחבשה היכא דליכא למיחש להפסד ממון הוא הדין מתני' דלא תתיחד אם נתיחדה חיישינן שמא נבעלה. ותימא הוא אם נאסור אשת כהן אם נתיחדה עם הגוי שעה אחת, וכן כל אשה שנתיחדה תיאסר לינשא לכהן, וי"ל דנחבשה שהיתה ברשות הגוי ימים רבים משמע, אבל פשיטא דהיכא שאינה תחת ידם כלל אין לאסרה על יחוד מעט, דודאי מירתת, ע"כ. וכן כתבו בשם בעל התרומות ז"ל [סימן ק"נ].
<h2>דף כה:</h2>
פיסקא. טופלו. מחברו. בימינו. של ישראל, שאם ירצה הגוי להרגו ישלח את ימינו ויאחוז בו. אם בסייף. אם הגוי חגור סייף. לימינו. של ישראל, כדי שתהא צד שמאל של גוי שהסייף חגור בו לצד ימינו של ישראל מזומנת לאחוז בה. במקל. אם ביד הגוי מקל. טופלו. ישראל. לשמאלו. שתהא יד ימין הגוי שהמקל בו סמוכה לישראל, ואם יגביה גוי יד ימינו תאחוז יד שמאלו של ישראל במקל הסמוך לה, שאם טופלו לימין יהא המקל רחוק מידו של ישראל. בעליה. בהר או בסלע. לא יהא וכו'. ילך ישראל לפני הגוי, דהיינו למעלה. ובירידה. יוליך הגוי לפניו. ולא ישוח. אפילו במישור לא ישחה ישראל לפני הגוי ליטול כלום. ירחיב. אם ישראל צריך לילך עד פרסה, יאמר לו שתי פרסאות אני צריך לילך, אולי ימתין הגוי עד פרסה שניה, וזה יפרוש ממנו קודם לכן. נסע סוכותה. לא הלך עד שעיר. לעכו. רחוקה מכזיב.
<h2>דף כו.</h2>
מתניתין. לא תילד. מפרש בברייתא מפני שמילדת בן לע"ז. ולשון הירושלמי [פ"ב ה"א] מפני שנותנת לה חיים, א"ר יוסי הדא אמרה שאסור ללמדם אומנות, כהדא תרתין אומנין בנירו, זגגייא וקובטריא, זגגייא לא אלפין וקמון, קובטריא אלפון ואתעקרון. אבל נכרית מילדת בזמן שאחרות עומדות על גבה. ומ"מ נראה שצריכות אותן שעומדות על גבה שתהיינה בקיאות בענין הלידה, שאם לא כן תגרום להמית הולד, מפני שחשודים גוים על שפיכות דמים, דילמא מנחא ידה אאפותיה וקטלה ליה. פירוש אאפותיה, על מצחו, במקום שמוחו של תינוק רופס. אבל בינה לבינה לא תילד את בת ישראל. פירוש אפילו במילדת חכמה, שלא התירו רופא אומן אלא לגבי חולי או למול ערלה, שתלוי הדבר בבקיאות האומן ולא מרע נפשיה, אבל מילדת שאפשר לה לתלות הדבר שכבר מת במעי האם או בקושי הלידה, קטלא ולא ממנעא, כך מצאתי כתוב, ומילתא דמסתבר היא. לא תניק. מפרש בברייתא, מפני שמגדלת בן לע"ז. אבל נכרית. ירושלמי [פ"ב ה"א] נכרית מניקה בנה של ישראלית שנאמר והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך. ותני יונק תינוק והולך מנכרית ומבהמה טמאה ומביאין לו חלב מכל מקום ואינו חושש לא משום שקץ ולא משם טומאה. ברשותה. בברייתא לא נקט ברשותה, אבל תני בזמן שאחרות עומדות על גבה אבל לא בינו לבינה, משמע דכי היכי דבמילדת מסתמא ברשותה היא כשאחרות עומדות על גבה הוא הדין במניקה. ולשון הרא"ש ז"ל בתוספות, מכאן יש ליזהר שלא תניק נכרית בנה של ישראלית כי אם ברשותה ואחרות עומדות על גבה, ומיהו נראה דנכנס ויוצא מותר, דודאי מירתתא, עכ"ל. אבל לא בינו לבינה. דילמא שייפא סם לדד וקטלא ליה, אבל כשאחרות עומדות על גבה לא חיישינן שימשח סם לדד מבחוץ שלא בפניהם. ומיהו מה שהתירו שתניק נכרית, היינו בשעת הדחק משום סכנה, דביבמות פרק חרש [ק"ד ע"א] משמע שחלב נכרית כחלב בהמה טמאה, וכן מן הירושלמי שכתבנו. גמרא. בשכר. ואי אסור משום שמילדת בן לע"ז אמאי שרי בשכר. משום איבה. דהא אינהו חזו דמילדן לנשי דידן, ומתניתין דאסר מיירי בחנם, דמציא למימר ולאשתמוטי צריכה אני לשכר מילדותי. ויש שכתב דכל היכא דאפשר לאשתמוטי, כגון מילדת שאינה רגילה בכך, אפילו בשכר אסור דהא מציא לאשתמוטי ולמימר לא בקיאננא, או זילא בי מילתא. אולודי. גויה. בשבת שרי. בשכר, כמו בחול, משום איבה, דהא אינהו חזו דמילדן לנשי דידן בשבת כבחול. ברי אאיגרא. אם לא אורידנו ימות שם, וטוב לי להפסיד כל שכר שבעולם כדי להצילו. דואר. כלומר צריך אני להיות מזומן עם בעל דיני לפני השופט. הגוים לא מורידין ולא מעלין. בירושלמי דקדושין [פ"ד הי"א] מפרש הא דאמרינן טוב שבגוים הרוג, היינו בשעת מלחמה, כדכתיב הירא את דבר ד' וכו' ויקח שש מאות רכב וגו', ואע"ג דסתם גוים עובדי ע"ז ועוברין על שבע מצוות, אין מורידין אותן, דבשאר אומות כתיב והיה כל העם הנמצא בה והיו לך למס ועבדוך. והרועים וכו', לא מעלין. הקשו בתוספות והא אפילו גזלנים שפסולים לעדות מן התורה, דרשע דחמס הוי, לא אמרינן לא מעלין, ואילו רועים שאין פסולין אלא מדרבנן אמרינן דאין מעלין, ותירצו דהיא הנותנת, כיון דאיסורן קל ומילתא דשכיחא היא וראו חכמים שמזלזלין בו, החמירו עליהן, ובית דין מכין ועונשין שלא מן התורה לעשות סייג לתורה.
<h2>דף כו:</h2>
המינין. כומרין לעבודה זרה בין גוים בין ישראלים. מסורות. מלשינים המוסרים ממון חביריהם ביד הגוים. אפיקורסין. שאין מודים בתחיית המתים. סמי. כלומר הסר ממתניתך משומד לתיאבון, כשאין לו בשר, אבל אינו מופקר להיות היתר ואיסור לפניו להניח היתר ולאכול איסור, ואם עושה כן זהו להכעיס. מין הוא. והא תנא ליה רישא מינין, ובכמה דברים מצינו חילוק בין מין למשומד, כגון ספר תורה שכתבו מין ישרף, ומורידין דהכא. וכתבו בשם רבנו תם ז"ל ובשם רבנו אלחנן ז"ל דמשומד שכפר בעיקר מותר להלוותו ברבית, דהא דאסרינן רבית משום וחי אחיך עמך, ולזה אין אתה מצווה להחיותו, והכי משמע בירושלמי [פ"ה ה"ד] בשם ר' חנינא כותאי דקסרין מותר להלוותן ברבית, שמתחלה היו מחזיקים אותם בישראלים גמורים, וכיון שמצאו להן דמות יונה התירו להלוותן ברבית, מיהו ללוות מהאי משומד אסור, דאע"פ שחטא ישראל הוא, דאיכא משום לפני עור לא תתן מכשול, וישראל הלוה עובר בכל לאוין של רבית. לשון רבנו אלפסי ז"ל, שמע מינה דלדברי הכל משומד אוכל נבלות להכעיס לא קרינן ביה לכל אבידת אחיך.
איזהו מין העובד ע"ז. כתבו בתוספות, יש לתמוה, פ"ק דחולין [ד' ע"ב] אמרינן שחיטת מין לע"ז, פתו פת כותי וכו', ואילו משומד לע"ז אע"פ שאסור לאכול משחיטתו מותר בהנאה, ועוד שם השוחט לשם הרים לשם גבעות שחיטתו פסולה, משמע הא סתמא שחיטתו כשרה, דמשמע דאע"ג שהוא משומד לע"ז כל זמן שלא הוחזק מותר לאכול משחיטתו, ע"כ נראה דשלשה גווני משומד לע"ז הוו, היכא דלא ידענוהו עובד ע"ז אלא פעם אחת או שתים ולא הוחזק עדיין שחיטתו כשרה, כיון שאינו שוחט לע"ז, ואי אתחזק שלש פעמים אסור לאכול משחיטתו, ומ"מ מותרת בהנאה, אבל היכא דהוי מין אדוק בע"ז טובא, אז סתם שחיטתו לע"ז. מעלה בבור. עשויה בקרקע, ויכול לעלות. מגררה. והאי לא מעלין דקאמר, אין מניחין לעלות קאמר. נקיט עילא. כלומר אית ליה לאשתמוטי מאיבה ולמימר ליה דלא תיחות חיותא דידי עלך דרך מעלה זו ותמות בבור. ולאעבורי חיותא עליה. צריך אני להעביר צאני למרעה, ודרכי על שפת הבור, וירא אני שמא יפלו. ויש שהקשו אכתי קושיין בדוכתא קיימא, דהשתא אחותי מחתינן, מגרר מעלה שבבור מיבעיא, ועוד מאי עילא צריך, והא מורידין לכתחלה, ויש שתירץ דמורידין כשיודע בודאי שלא ימלט אלא ימות, ולא מעלין היכא שהוא שם, ושמא ינצל, ושלא יהיה לו לאיבה נקיט עילא. ואחרים פירשו, לא מעלין דקאמר, פירושא דמורידין הוא, כלומר היאך מורידין הוא שאין מעלין, כלומר שגורמין שלא יעלו, ולזה הוצרך למימר דנקיט ליה עילא, דאפילו גרמא זו אין עושין אלא במקום שיכול לאחוז עילא, דליכא איבה. ורבה ורב יוסף הוסיפו עוד אפילו גרמא גדולה, וכן רבינא הוסיף גרמא יותר גדולה, שזו היא הסולם.
<h2>דף כז.</h2>
ואתה בריתי. אתה וזרעך אחריך, ולא גוי. המול ימול. קרי ביה המל ימול אחרים. אשה כמאן דמהילא. דאפילו איש ישראל ערל מפני שמתו אחיו מחמת מילה קרוי המל, דתנן קונם שאני נהנה למולים מותר בערלי ישראל ואסור בערלי אומות העולם, אלמא ישראל ערל יש לו דין מהול, כל שכן אשה ישראלית דלית לה ערלה, ומולי אומות העולם יש להם דין ערלים, ופסולין למול לישראל, והכי קיימא לן, דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ועוד דפשטיה דקרא הכי משמע דאשה כשרה למול, דכתיב ותקח צפורה ותכרות ערלת בנה, ומיהו היכא דליכא איש ישראל דוקא הוא דמותר באשה, וכן כתב הריא"ף ז"ל ס"פ ר"א דמילה [שבת קל"ז ע"ב]. מתניתין. מתרפאין מהן. מקבלין מהן רפואה. ממון ונפשות מפרש בגמרא. בכל מקום. אפילו בשבילי רשות הרבים שעוברין שם תמיד, שמא יחתוך צוארו בתער. גמרא. גופו. ואפילו אין סכנה בדבר, ולקמן משמע דנהי דאפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו, חולי שאין בו סכנה מותר, ולא אמר גופו אלא לאפוקי חולי שיש בו סכנה או ריבדא דכוסילתא, זהו דעת התוספות. סבר. הגוי. שאולי משאיל. לי האי ישראל, דילמא [לא] בעי לאיתסויי מינאי, ולא סמיך עלי, ושיולי קא משייל, לנסותי אם אומר לו אמת.
<h2>דף כז:</h2>
ספק חי. חולי שאם אין רופא ספק יחיה ספק ימות. אין מתרפאין מהם. דגוי ודאי קטיל ליה, ומוטב שיניח אולי יחיה. ודאי מת. היכא דידעינן שאם לא ירפאנו ימות, ואין כאן ישראל לרפאותו, מתרפאין, דגוי מה עביד ליה, הא בלאו הכי מיית, ושמא ירפאנו הגוי. חיי שעה. שהגוי ממהר להמיתו, ושמא יום או יומיים יחיה. אמרנו נבא העיר. בארבעה אנשים מצורעים כתיב, אם אמרנו נבא העיר והרעב בעיר ומתנו שם ואם ישבנו פה ומתנו ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו ונחיה ואם ימיתונו נמות. והא איכא חיי שעה. שמא ימיתום מיד. ולא חיישינן. הואיל וסופו למות כאן. כל מכה שמחללין. היינו מכת סכנה, אבל שאין בו סכנה מתרפאין, ולית ליה דרב יהודה דאמר אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו. ריבדא. מכת חרב. וכוסילתא. כלי אומן המקיז בכתף, כלומר אי כיבא ריבדא דכוסילתא, שהקיז האומן ישראל לא יאמר לגוי להעביר הכאב מעליו, וכיון דר' יוחנן לא אסר הכא אלא מכת סכנה, כתב רש"י ז"ל דלית ליה דרב יהודה, ולא נראה לרבנו תם ז"ל מדהקשה תלמודא לעיל מדרב יהודה, וגם בשינויא דרפוי ממון דשאני לעיל בהמתו אמר תלמודא היינו דרב יהודה, ולא אייתי הא דר' יוחנן, דאם איתא דפליג עליה, הוה מצי לשנויי ריפוי ממון חולי שאין בו סכנה, וקרי ליה ממון לפי שהגוי יכול לקלקלו כדי שיוציא ממנו לרפואת ממון, דהא כי האי גונא איכא דמוקי בגמרא משמע דלא פליג עליה. ואומר רבנו תם, שלשה חילוקין יש בדבר, יש בו סכנה אין מתרפאין מהן, דמצי לאשתמוטי ולומר אני לא גרמתי לו מיתה, כי מסוכן היה, וכן היכא שאין בו חולי כלל, כגון (ריבלא) [ריבדא] דכוסילתא ימיתנו, דלא מרע נפשיה, כי יאמרו לא מחמת שאינו בקיא ברפואות מת, כי ברפואה זו אין בה אומנות, אלא שהגיע זמנו למות, אבל בחולי שאין בו סכנה לא מרע נפשיה לקפח פרנסתו, ומתרפאין ממנו, ע"כ.
ומן המינין אין מתרפאין כלל, לפי שהם מזכירים בלחש שם ע"ז, ואפילו אינו מין, אם אומר לחש ע"ז, אין מתרפאין, משום דאתי לממשך בתרייהו ולומר שיש תועלת בע"ז, ואפילו לא היה מזכיר לחש אלא שאמר צריך ליקח ממים של ע"ז או מאילן של ע"ז ואין מועילין מים אחרים או עצים אחרים חוץ מאלו, הא נותן ממשות בע"ז ואסור, אבל סתם, גם כי פורש ואמר מים או אילן כך [וכך] ולא מצא אלא מים של ע"ז או אילן של ע"ז, מותר. והכי איתא בירושלמי פרק שמונה שרצים [שבת פי"ד ה"ד] בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה, עד כדון שאמר לו הבא לי מעלין של ע"ז והביא לו, אבל אם אמר לו עלין סתם מביא לו עלין של ע"ז, ובשביל כך לא רצה ר' ישמעאל שיתרפא בן דמה מיעקב מינאה, שהיה מרפא לו בלחש ע"ז, ומשום שיעקב מינאה לא רפא לר' אבהו בלחש אלא בסם, שבק ר' אבהו והותר לו להתרפאות ממנו ורמא ליה סמא בשוקיה, מיהו גוי שבא לרפאות ישראל בלחש סתם, שאין הישראל יודע אם יזכיר ע"ז או לא מותר הישראל להתרפאות ממנו, והכי איתא בירושלמי [פ"ב ה"ב], בר בריה דר' יהושע בן לוי הוה ליה בלע, אתא לחש ליה מן שמא דישו בן פנדרא, מדנפק ליה אמר מאי אמרת עלי, א"ל מלת פלן, אמר ליה הוה לו מיית ולא שמע הדא מילתא אלמא בסתם מותר. וגוי שונא ישראל אסור לאותו ישראל להתרפאות ממנו, דהא יעקב מינאה היה שונא לר' אבהו כדאמרינן בגמרא, ובסמא דרמא בשוקיה אמרינן בגמרא דאי לאו משום דר' אמי ור' אסי לחכוה לשוקיה הוה פסקיה לשוקיה אותו סם.
ורבנו אלפסי כתב הא דתניא, היה ר' ישמעאל אומר מנין שאם אומרים לו לאדם לך עבוד ע"ז ואל תיהרג בצנעא שיעבוד, ת"ל וחי בהם ולא שימות בהם, ליתא דקיימא לן ר' אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך ואם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך. וכבר ברירנא להא מילתא בפרק בן סורר ומורה [סנהדרין ע"ד ע"א].
<h2>דף כח.</h2>
של חלל. בחלל גופו. מאי בינייהו. היא היא, דקיימא לן פרק בתרא דיומא [פ"ד ע"א], דכל מכה של חלל מחללין עליה את השבת. גב היד. מחללין שבת ואע"פ שאינה של חלל, ללישנא קמא אין מתרפאין, אבל ללישנא בתרא מתרפאין, דהואיל דמתחזיא, אי חזי דמקלקל בה, לחיך ליה לסמא ומעבירו. אומד. אם יחיה אם ימות, שמסוכנת היא. אשתא צמירתא. חמה. צמרתא. לשון צמר מודית. צפדינא, חולי השינים, ובלע"ז מושגא. מטרוניתא, גויה היתה. עבדא ליה, רפואה. חמשא, בשבתא. ומעלי שבתא, למחר. שיהיה שבת, דלא מצינא למיתי גבך מפני תלמידי. דרש בפירקא. לימד הרפואה לכל. חילול השם. דאיהי סברא דאשתבע ועבר אשבועתיה. דגלי לה מעיקרא. משעה שגילתה לו אמר לה, דעי שלא נשבעתי ולא אמרתי באלהא דישראל. אלמא. מדבעי לאסויי בשבתא. רופא מומחה. ההיא מטרוניתא. אם היה מומחה. דלא מרע נפשיה. עוד אמרינן טעם אחר בגמרא, משום דר' יוחנן היה אדם חשוב וקרוב למלכות, ובהאי גונא מותר דמסתפי מיניה אלא אם כן היה שונאו, דמתוך שנאתו לא מסתפי כדאשכחן לר' אבהו. ומן המפרשים ז"ל כתב, מכה של חלל שנתקלקל אחד מן האברים הפנימיים מחמת מכה שיש בו או מחמת בועא שנעשית בו, אבל מיחושין אינן נקראין מכה ואין מחללין עליהן את השבת אלא אם כן הוא מיחוש שיש בו סכנה, כגון אשתא צמירתא, ע"כ. ובגמרא בעי, ככי ושיני הכואבים, אם יש להם דין מכה של חלל, ולא אפשיטא, הילכך לא מחללינן עלייהו שבתא, ושאני צפדנא הואיל ומתחיל בפה ומסיים בבני מעיים כמכה של חלל דמי, ובגמרא מאריך בסימני, לידע שיהיה החולי ההוא דוקא, וגם ברפואתו, והסימן לדעת שהוא צפדינא, כשנותן כלום לתוך פיו יוצא דם מבין שיניו בשורות השינים, והרפואה שאור ושמן זית ומלח, או שומן אווז הניתך באור, וסך ממנו על ידי אחד מכנפי האווז על שיניו מבחוץ, או גרעיני זיתים שלא הביאו שליש ולבן באור, אשאדון בלע"ז, חדש, ושרפן עליו, ודבקן בשורות השינים מבפנים.
<h2>דף כח:</h2>
שמרדה. שרוצה לצאת כאדם המורד ויוצא. אבל משחק ואיתויי לא. דלאו סכנת נפשות הוא אלא סכנת עיורון. אפילו משחק וכו'. כדאמרינן לקמן, שוריני דעיני בליבא תלו, מאורי העינים מעורין בטרפשי הלב. דקדחא. אישקלפי"ר, לשון כקדוח אש, חמימות. ומפרש בגמרא על איזה חולי עין מחללין שבת, אמר רב יהודה כגון דמא רירא דיצה דמעתא תחילת אוכלא, רירא נוטף עינו חוצה, לשון נעיצה דעיצה ותחיבה. קדחא. בתחלת החולי, לאפוקי סוף אוכלא שכבר נרפא ועדיין קודחת מעט. ופצוחי עינא, כלומר שבא לכחלה כדי להאיר מראית עינו באלו שאין בהן סכנת אבר לא שרינן, אפילו למכחל שאין בו אלא איסור דרבנן משום גזרת שחיקת סממנין, נמצא שלא התירו איסור דרבנן דהיינו למכחל אלא משום סכנת אבר, ומה שהתירו איסור דאורייתא דהיינו למשחק ואיתויי אינו אלא משום סכנת נפשות, וצריך עיון אי מתירין לחולי שאין בו סכנה איסור שבות שהוא מדרבנן, כמו עין שמרדה שאין בו סכנת נפש, או אם נחלק בין סכנת אבר לחולי שאין בו סכנת אבר.
<h2>דף כט.</h2>
פיסקא. מראה. מירארו"ר, לראות את מסתפר לו באומנות יפה, וסבר הגוי, כיון דקפיד אהכי חשוב הוא, ומתירא להרגו. לבלוריתו. שהוא מגדל לע"ז. שומט את ידו. מקודם לכן שלש אצבעות לכל רוח, כדי שלא מתקן אותה. וכתבו ז"ל, דרואה במראה דהתירו הכא, היינו דוקא במסתפר מגוי כדי שלא יזיקנו, ובלאו הכי אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה, והכי גרסינן בירושלמי [פ"ב ה"ב] המסתפר מן הגוי רואה במראה, מן הכותי אינו רואה במראה, ותניא נמי בתספורת התירו לו (לרבן) [לבית רבן] גמליאל לראות במראה, שהן זקוקין למלכות, אלמא לשאר אנשים אסור להסתכל במראה ואפי' בחול, והא דתנן בשבת פרק שואל [קמ"ט ע"א], אין רואין במראה בשבת, ומפרש בגמרא במראה של מתכת משום גזירה שלא ישיר נימין המדולדלין בשבת, דמשמע דבחול שרי, באשה מיירי, דבשבת אסור משום שלא תשיר לבנות מתוך שחורות אבל בחול שרי, אבל באיש לעולם אסור. ואיכא דכתב, דכיון שאינו אסור אלא משום לא ילבש, כל מקום שנהגו אנשים כנשים, מותר לדעת הגאונים ז"ל שהתירו להעביר שער של בית השחי ובית הערוה במקום שנהגו האנשים להעבירו, דאז לאו שמלת אשה הוא, ע"כ. ואפשר שהחברים משום חסידות החמירו על עצמן, מדאמרינן התם [נזיר נ"ט ע"א], ההוא דאיחייב נגדא לקמיה דר' אמי, איגלי בית השחי ובית הערוה דידיה, חזייה ר' אמי דלא מגלח, אמר להו שבקיה דין מן חבריא הוא, וכן הדין בראיית המראה. כיון שהגיע לבלוריתו. יש מי שכתב שאותה קרחה שעושין הגלחים לעבודה זרה הוא הדין, ואסור לישראל המספר את הגוי לתקנה.
<h2>דף כט:</h2>
מתניתין. והחומץ של גוים. שהיה מתחלתו יין. ובגמרא מקשה פשיטא משום דאחמיץ פקע איסור יין נסך מיניה, ומשני חומץ שלנו שנגע בו גוי אתא לאשמועינן דמותר משום דלא מנסכי ליה, אי נמי אם הפקידו אצל הגוי אתא לאשמועינן דסגי בחותם אחד דלא טרח ומזייף, אע"ג דליין צריך שני חותמות. ובתוספות כתבו בשם רבנו תם ז"ל, שראוי להחמיר בו לפני שאין אנו יודעין מתי הוא חומץ חזק, דהרבה פעמים מה שנראה לזה שהוא חומץ אחרים מקדשין עליו, וכן בבוסר, אע"פ שנקרא בגמרא בלשון מים, לא ידענו בבירור מתי נקרא בוסר, וראוי להחמיר עליו. חרס הדרייני. בגמרא מפרש ששורהו במים ויוצא יין הנבלע בו. ועורות לבובין. שקורעין הבהמה כשהיא בחיים כנגד הלב ומוציא הלב עם דמו, ודרכן לעשות כן לע"ז, ומתסרי משום זבחי מתים. משוך מותר. שאין עושין כן לע"ז. והיוצא אסור. בהנאה, דעשאו תקרובת. לתרפות. לטעות ע"ז מרחוק. ויש מי שכתב, דעל שם התרפים קורהו תרפות. אסור לשאת ולתת. משום דאזלי ומודו, ועוד דזבני מידי דמצריך לתקרובת ע"ז ואיכא משום לפני עור וכו'. והבאים מותרים. לישא וליתן עמהם, דכיון דנפקי מתמן ונתפרדה החבורה זה למזרח וזה למערב תו לא הדרי תמן.
מתניתין. חרצנים וזגים. הם פסולת של ענבים וגרעינים שבתוכן. אסורין. אפילו לאחר שנים עשר חדש, דהיינו יבשין. וחכמים אומרים לחין. כל י"ב חדש. אסורין. אף בהנאה, מחמת אותו טעם וגוף היין הנשאר בתוכן. יבשין מותרין. אפילו באכילה, ובברייתא מפרש, יבשין לאחר שנים עשר חדש, משום דעפרא בעלמא הוא, ומפרש בירושלמי, דלא אשכחינן חרצנים וזגים דאסירי בהנאה אלא באותן שהשלה אותן מתוך הבור, דהא קיימא לן דאין נעשה יין נסך עד שירד לבור, כן כתב הרב אלפסי ז"ל.
מתניתין. מפני מה אסרו גבינת הגוים. לרבנן קא בעי בין בגבינת אונייקי בין בשאר גבינות דעלמא, דכולהו שרו בהנאה ואסורין באכילה, ובעי מאי איסורא יש בגבינה לאסרה באכילה, דאי משום תערובת חלב טמא, הא תינח בעודו חלב, אבל גבינה הא אין חלב טמא נקפה. בקיבת נבלה. החלב הקרוש הנמצא בקיבת הטלאים שנתנבלו, ואסור משום נבלה, הילכך אסרוה באכילה, אבל קיבת טהורה ומשום בשר בחלב ליכא למיסר, דצונן בצונן לא אסיר מדאורייתא, ואי מדרבנן, ספק הוא אם הקפו בה גבינה זו. קיבת עולה חמורה. שאסורה בהנאה. שורפה חיה. גומעה, אלמא פרשא בעלמא הוא, וכל שכן בנבלה, ואע"ג דקתני ולא הודו לו חכמים, היינו לכתחלה, אבל בדיעבד מודו דלא מועלין, וכל שכן בנבלה דשרינן לכתחלה. בקיבת עגלי ע"ז. חזר מתירוץ ראשון, והשיב שאיסור גבינה משום קיבת ע"ז, ואיסור ע"ז חייל אפילו אפרשא, משום דניחא ליה בנפחיה, כלומר שנראה יפה ושמנה כשכרסה מלא. למה לא אסרוה בהנאה. דכל איסורי ע"ז אסירי בהנאה. השיאו לדבר אחר. כלומר לא רצה לגלות לו טעם ברור מפני מה נאסרו גבינה של גוים, ושאל לו פסול אחד שיבין שאינו רשאי לשאול הטעם, והוא ישקני מנשיקות פיהו, ודרך הנושק את חבירו שדובק שפתותיו זו בזו, ואל תשאל טעם לגזירה זו שגזרו חכמים. דודיך. בקמ"ץ הכ"ף. או דודיך. שאין הכ"ף בנקוד, לשון נקיבה, וכשהוא לשון זכר, כנסת ישראל אומרת להקב"ה, כי טובים דודיך, על כן אני רוצה שתוסיף לי מצוות, וכשהוא לשון נקבה, הקב"ה אומר לכנסת ישראל, אשביעך משכר מצוות כאשר שאלת ישקני, על כי טובים דודיך, הגדרים והסייגים שאת עושה. חבירו מלמד עליו. סוף הפסוק, על כן עלמות אהבוך, וכ"ף של אהבוך ודאי כ"ף הנוכח לזכר, וכן כל שאר הכפי"ן בקמ"ץ, ומשמע שכנסת ישראל מחבבת המצוות ומוספת על עצמה עוד לעשות סייגים, וכן הוא איסור גבינה סייג, ולא רצה לגלות לו לאיזו מן המצוות. ומפרש בגמרא, לפי שהיתה גזרה חדשה, ושמא לא יתישב הטעם בלב אחד מן התלמידים, ויפקפק בסתר ולא ירצה לקבלה, לפיכך לא רצו לגלות עד שיחזיקו בה כולם, ובגמרא מגלה הטעם משום צחצוחי חלב טמא, שאע"ג דחלב טמא אינו עומד, מ"מ אסרוה מפני שנשאר מאותו חלב בתוך נקבי הגבינה. ובשלהי כל הבשר [חולין קט"ז ע"ב] גרסינן, והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה אלא בקיבת נבלה ובקיבת שחיטת נכרי, ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה מעמידין, וכל שכן בקיבת טרפה שינקה מן הכשרה מאי טעמא חלב המכונס בעור קיבה פרשא בעלמא הוא, כך גרסת כל הגאונים ז"ל, וכן כתובה בספרים, ולפי גרסא זו, הא דתניא קיבה שבשלה בחלבה אסורה, ליתא, וקודם חזרה נשנית, אבל למשנה אחרונה מותרת, וכן כתב הריא"ף ז"ל בחולין בשמעתא דהכחל [ק"ט ע"ב]. ומיהו איכא למידק, דהא קתני סיפא דמתניתין, דאוקימנא לאחר חזרה, כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה. והרמב"ן ז"ל תירץ דקודם חזרה נשנית. ורבנו תם ז"ל פירש, שיש שני עניני חלב בקיבה, אחד קשה ויבש, ואותו הוי פרשא בעלמא, ויש בו עדיין חלב צלול ומתוק, והוא אסור משום חלב, והא דאסרינן ינקה מהטרפה זהו הצלול.
גמרא. אף יין אסור. כשנתנסך לע"ז, ומשום שכשנתנסך אסור בהנאה, אסרו סתם יינן נמי בהנאה, כיון דאית ביה נמי משום בנותיהן, ואי לאו בנותיהם לא הוו אסרי סתם יינן, ומשום בנותיהם נמי לא היה נאסר סתם יינן בהנאה אי לאו יין נסך. כפרה כתיב בה. כפר לעמך ישראל, הילכך אסורין בהנאה כקדשים, ומהך קרא שמעינן דאסורה מחיים, אבל לאחר שנעשית מצותה שיהו מועלין בה לא הוה שמעינן מהכא, ולפיכך איצטריך התם פ"ק דכריתות [ו' ע"א] קרא אחרינא, לאשמועינן דאפילו אחר שנעשית מצותה מועלין בה, מדכתיב וערפו שם, שם תהא קבורתה, דיתירא הוא, דהא כתיב בנחל. חומץ שלנו. חומץ של ישראל שהפקידו לגוי אינו צריך אלא חותם אחד, דהואיל ואשמעינן דלא מנסכי חומץ לא טרח ומזייף לסתור חותמו של ישראל ולעשות אחר מזוייף. וכן יין מבושל, כשבשלו ישראל בהיתר תו לא מיתסר בהנאה, והא קמ"ל דלא מנסכי גוים יין מבושל, דאילו חומץ של גוים או יין מבושל של גוים פשיטא דאסור בהנאה, דכיון דמתחלה היה יין ביד גוי והיה אסור בהנאה, משום שהחמיץ או שבישלו ודאי לא פקע איסוריה. חלופי. להחליפו ברע ממנו לצרכו.
<h2>דף ל.</h2>
אלונתית. של גוים, שהרי היה תחלתו יין. כבריאתה. שלא היה יין תחלתה ביד גוי, אלא לקחה עשויה מיד ישראל. מותרת. בהנאה, דתו לא מנסך ליה. עושין יינמלין. בשבת, שהוא לשתות. ואין עושין אלונתית. פיישון בלע"ז, שהוא רפואה להצטנן כשיוצאין מבית המרחץ. מים צלולין. שנשאבו ועמדו בכלי יום או יומים להיות צלולין, ושופכין העליונות בנחת במסננת. ובתוספות למדו מהא דפירש רש"י ז"ל כברייתה, דתבשיל שנתן לתוכו יין הישראל, ואחר כך נגע בו גוי אפילו קודם שהרתיח מותר, כדאמרינן הכא באלונתית. ועוד הביא ראיה בעל התרומות ז"ל [סימן קנ"ז] מדתניא בתוספתא, אלונתית של גוי אסורה מפני שתחלתה יין, ומאי קמ"ל פשיטא, אלא ודאי לאשמעינן, הא של ישראל שנתן בו יין מותרת, כדדייקינן הכא בגמרא גבי חומץ ויין מבושל. כתב הרמב"ם ז"ל [פי"א מהלכ' מאכ"א ה"ט], גאוני המערב אמרו שאם נתערב ביין מעט דבש או מעט שאור, הואיל ואינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל וכשכר שאינו מתנסך, ומותר לשתותו עם הגוי. וכתבו המפרשים ז"ל, דברי תימה הם, שהרי יין מזוג אין מנסכין אותו, ורבא פסק הכא שיש בו משום יין נסך, ועוד מה להם אם אנו מנסכין אם לאו, והלא אין להם פסול בדוקין שבעין, ואנן פסלינן להו למזבח, והכא נמי אפשר דאינהו הוו מנסכי להו. משום גילוי. שהנחש שותה ממנו ומטיל בו ארס, ולפיכך אסור, וכל שכן אם אינו מזוג שאסור לכולי עלמא משום גילוי, כדאיתא בגמרא. משום יין נסך. כתב הרא"ש ז"ל בתוספות, כל זמן שיש בו טעם יין יש בו משום יין נסך, ואע"ג דגבי שמרים מפלגינן בין רמא תלתא ואתא ארבעה ובין רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא, לענין פרי הגפן בפרק המוכר פירות [ב"ב צ"ו ע"ב], הני מילי גבי שמרים, דהיוצא מהם אינו אלא קיוהא בעלמא אע"פ שיש שם טעם יין, אבל יין גמור, כל אדם מוזגו לפי טבעו ומנהגו, הילכך כל זמן שיש בו טעם יין יש בו משום יין נסך. יין מבושל. אחר שהרתיח נקרא מבושל, דבפרק כירה [שבת מ' ע"ב] נחלקו אי אמרינן הפשרו זה בישולו, אבל כשהרתיח הוי מבושל לכולי עלמא, ועיקר הדבר כשיתמעט קצת מפני הבישול, וכן העלו ז"ל.
קיסטא. שם מדה. אימת ישן. אע"פ שהיו מגולין, כיון שעומדין למראשותיו של אדם הישן. ולא היא. דלעולם לא אמרינן אימת ישן עליהם. ויש מי שכתב, צריך עיון אי אמרינן הכי לענין יין נסך, אם גוי וישראל עומדים יחד בבית אחד, או דילמא סכנתא חמירא. לא מבי ארמלתא. רבותא נקט, לא מיבעיא [אם] לא היתה נשואה מעולם, שלא הורגלה לכסות, אלא אפילו אלמנה שהרגילה בעלה. דאקריס. שהחמיץ קצת. מכאן ואילך. נתקלקל הרבה.
<h2>דף ל:</h2>
נהרדעי אמרי. רבנו אלפסי ז"ל פסק, יש בו משום גילוי כנהרדעי.
יין תוסס. יין מגתו חדש, שהוא מתוק, שאין לו עדיין שלשה ימים, לא רגילי נחשים למשתי מיניה. מי טיף טיף. כלי שתחת החביות שמקבל היין או מים הנוטף תדיר. כנגד טיף טיף. שהטפות רודפות זו אחר זו ותכופות, והנחש שומע ובורח. פי תאנה. כשתולשין אותה נעשה פיה קצר במקום עוקצה. שוקע. שחזק הוא וכבד ושוקע בתוך המשקה לקרקעיתו של כלי. מפעפע. בינתים. לא ישתה עשירי. שהארס שוקע למטה, וישתהו וימות. אבטיח. בלע"ז אלבודיקא, וגסה היא, וכשפותחין אותה לאכול קצת ועומדת מגולה, אוכל נחש הימנה, והיא רכה מתוכה כעין לובן ביצה, והארס שוקע בה, הילכך למדנו מדרב ספרא טובא. ראשון לא ישתה, שמא נחש זקן שתה שם והארס צף למעלה. שתה ראשון לא ישתה אמצעי, שמא נחש בינוני שתה שם ומפעפע. שתו תשעה לא ישתה עשירי, שמא בחור היה ושוקע. לא ישפכם. שמא יעבור עליהם אדם יחף ויעמוד הארס בין קשרי אצבעותיו וכיון שנכנס מעט ונוקב בבשר שוב אין לו רפואה. ולא ירבץ. להשכיב את האבק שלא יעלה. ולא ישקה מהם בהמתו. מפרש בגמרא בכל בהמות ועופות שבעולם, שמא ימותו מיד, לבד משונרא לפי שדרך החתול לאכול נחשים, ואע"פ שמכחיש אותו, כיון שאין דעתו למכרו אין לחוש, דהדר בריא, אבל לא ישקה לחתול חבירו, לפי שמכחישו, ושמא יצטרך בעליו למכרו ומפסיד ליה. סרטא. סדק, שהארס מתעכב שם ואינו (נוקב מהר) [נופל מהר ו]נוקב בבשר. כדי שיצא. מתחת אזן כלי. כלומר שיהיה יכול להסתר שם וישתה ויהיה לו שהות לחזור לחורו לאחד מכותלי הבית הקרוב אליו יותר, דאמרינן דהכי הוה מעשה, אבל בפחות מזה השיעור לא מתסרי, דאם איתא דאשתי מיניה הוה משכח ליה לנחש תחת אוזן הכלי שנסתר שם מעיקרא. תומא שחיקא. השום נשחק במכתשת, הנחש אוכל הלחות ההוא. ויש אומרים חילוף. והראשון נראה, שהרי אמרה תורה לטבול ארבעים סאה במקוה אע"פ שהוא מגולה, או לשתות ממעין. משמרת של יין. כלומר כלי שעל פיו יש מסננת דקה ועומד תחת החבית המטפטפת, והיין צף על המסננת, אע"פ שהסיר המסננת בנחת, שלא נתבלבל היין עם הארס, אפילו הכי התחתון אסור לשתות ממנו, לפי שעובר בנקבי המסננת, וכל שכן אם לא [הסיר] המסננת בנחת ובילבל הכל. מתיר. מפני שהוא צף ועומד במקומו ונשאר באותו בגד. ממית. ממהר להמית. מלקה. הגוף. נופח כרסו, ואפשר להרפא מאותו חולי. גו פומא. יש שפירשו מפני הצורה. שחיא. אצילי ידיו, ומפני הזיעה. ערסא. מטה, דאמרינן [פסחים קי"ב ע"א] אוכלין שתחת המטה רוח רעה שורה עליהם. ממצע. נועץ הסכין בתוך האתרוג או בתוך הצנון, משום בזיון אוכלין.
<h2>דף לא.</h2>
ומפתח וחותם. הכי איתא בגמרא. ופירש רש"י ז"ל, או מפתח או חותם. וכך גריס הריא"ף ז"ל. ובספר התרומות [סימן קע"ג], מדקתני מפתח וחותם, ולא קתני [שני] מפתחות או שני חותמות, הכי משמע. וחכמים אוסרין. לעשות כן, ואי עבד שרי בהנאה. הלכה כר' אליעזר. והקשו בתוספות, דמאן דפסק הכא כר' אליעזר פסק לקמן [ל"ט ע"א] חבי"ת אסור בחותם אחד, חלב בשר יין תכלת, ותירצו דלקמן בישראל חשוד, דלא מירתת, שהוא בטוח שיאמינוהו ולא יבדקו אחריו, וכן כולה שמעתא דלקמן [ל"ט ע"ב], ודלא כפירוש רש"י והלכות גדולות ז"ל. והא דאמרינן בחולין [צ"ה ע"ב] ובאלו מציאות [ב"מ כ"ג ע"ב] רבה בר רב הונא מחתך לבשריה אתלת קרנתא במשלחיה ביד גוי מיירי דא"צ חותם בתוך חותם, או שמא אפילו ביד ישראל חשוד, ועדיף טפי מחותם אחד. ויש מפרשים דאין הכי נמי, דלקמן בגוי מיירי, אלא דהתם לפי ששולח לחבירו שאינו מכיר החותם, ולא מירתת גוי, בעינן חותם בתוך חותם, אבל הכא במפקידו בבית הגוי ועתיד לראות חותמו, מירתת הגוי, וסגי בחותם אחד, ולפי זה השולח יין מעיר לעיר חבירו צריך שני חותמות, ומיהו אם מודיע לחבירו צורת החותם, וגם אמר לגוי שהודיע לחבירו צורת החותם מירתת גוי וסגי בחותם אחד. ורבנו יצחק בר יהודה ז"ל השיב לרש"י ז"ל דחביות שלנו של עץ אסורין לשלוח מעיר לעיר אפילו בחותם בתוך חותם, דדוקא בחביות של חרס שאין יכולין לעשות בהם נקב ולסתמו, כדאמרינן בבבא מציעא [מ' ע"ב] דמי ברזנייתא, ופירש רש"י ז"ל שאומנות גדול יש לעשות ברזא בחבית של חרס, ולפיכך די בסתימת פיהם בחותם בתוך חותם, אבל בחביות של עץ שיכולין להוציא היין מבין הנסרים ולא ירגישו כלל, וחיישינן לשיבא, אין להם תקנה. לשון הריא"ף ז"ל, גרסינן בפרק השוכר הפועל לעשות עמו ביין נסך [ס"ט ע"ב], וכי מאחר דקיימא לן דרשב"ג דלא חייש לשיבי, פירוש מיניקת, שמניחין נקב במגופת חבית לאחר שטחו את פיה, כדי שתצא ממנו הרוח שלא ישבר הכלי, וחוששין שמא יכניס שם מיניקת וישתה וינסכנו. אגנא. יכפה מזרק על פי החבית הטוחה בטיט, ומדבק באותו טיט בעודו לח כל המזרק בדפני החבית. דיקולא. סל. יכפה סל על פי החבית, והחבית מגופה, ונתישבה בסל הכפוי עליה, והוי השתא שתי חותמות. ומהדק. נכנס בדוחק פי הסל לבלוע את החבית. מהדק לחודיה. נח הוא ליטלו משם. נוד. של עור, מלא יין, קשור ומונח בתוך דסקיא של עור. אם פיו של נוד למטה בתוך הדיסקיא הוי חותם בתוך חותם, דטורח הוא להפוך ולהתיר קשר הדסקיא וקשר הנוד ולחזור ולקשרם, כולי האי לא טרח. ואי כייף פומיה. של נוד לגו, וצייר וחתים, כעין שקושרים נודות שלנו של שמן שכופלין אותו ומכניסין פי הנוד כשהוא קשור בתוכו. וצייר. וחתים הדסקיא, הויא חותם בתוך חותם, דכולי האי לא טרח להתיר. וכתבו בשם רבנו יצחק ז"ל דשתי אותיות הוו כשני חותמות, וטעמא דמסתבר הוא.
<h2>דף לא:</h2>
משום חתנות. שלא יהא רגיל לעשות משתאות אצל הגוי ויתן עיניו בבתו. דמצלו מיא. במקום שרגילין לשהות מים עד שיהיו צלולין, ומים יש בהם משום גילוי, ובאתרא דלא מצלו מים קודם נתינת הפירות, אלא נותנין הפירות לתוך המים כאחד, לא היה אסור משום גילוי אלא משום גזירת אתרא דמצלו מיא. אבבא דחנואתא. לפתח החנות, דסבירא ליה דטעמא משום חתנות, וכיון דעביד הכי שאינו רוצה לשתות בבית לא יהיה נכשל.
<h2>דף לב.</h2>
דורדיא. שמרים של יין, ומשום הכי החמיץ. ומאוצר. אם הביאו מן האוצר, בכלי העשוי לקיום. מסרא סרי. שהיה מסריח כשמשהין אותו. וכתב הרא"ש ז"ל בתוספות, מכאן יש להתיר לקנות מן הגוים משקה תותים ודבש, אפילו הם יקרים מן היין, כשרואה הישראל שהגוי מושכו מן החבית, ולא חיישינן שערב יין בחבית, כי היה מתקלקל, עכ"ל. עוד כתב ז"ל, דאין לאסור שכר של שעורים משום בישולי גוים, שהרי החמין של גוים מותרים, לפי שהם נאכלים כמות שהם חיים, והתבואה כי היכי דלא חשיבא לענין בורא פרי האדמה הכי נמי לא חשיבא לענין בישולי גוים. והמפרשים ז"ל נתנו טעם להיתר שכר אבבא דחנואתא טפי מפת של גוים דאמרינן לקמן [ל"ה ע"ב] לא תשתעו מיניה דאבו דאכיל נהמא דארמאי אפילו אמצרא דמתא, דבפת איכא קרובי דעתא טפי. ועוד שעסקו על ידי נשים, ועוד כתבו דשכר לא נאסר בימי הראשונים ולפיכך מקילין בו, שלא נאסר בבית דין מעולם אלא שהחכמים האחרונים החמירו בו, ויש נוסחאות דגרסי מפני מה אמרו דשכר של גוים אסור, וכתב הרב בעל התרומות זצ"ל [סימן קנ"ח], דאפשר שאם יתאכסן הישראל אצל הגוי או אם יהיה לו איבה מן הגוי אם לא ישתה ממנו שמותר.
פיסקא. של אדרינוס קיסר. כשיוצא בגייסות מוליכו עמו. בתולה. שלא נעבדה, והיה כל כחה קיים, ומוציאו ביין זה, ונעשה חזק. גולפי. כלי חרס. חדתי, חדשים. דמיצי. מוצץ היין. ודרו בהדייהו, נושאין עמהם. תרו להו, שורין אותו. ראשון שלנו. יין משובח שלנו. כשלישי שלהם. כשהוא שרוי שלש פעמים היו המים השלישיים משובחים כיין שלנו. פיסקא. כנגד הלב. שקרע שלו כנגד הלב, שכן דרך ע"ז להוציא דרך אותו קרע לב השור מחיים. וקדור. קדוח נקב עגול כנגד הלב. קורט. גלד, קרושטא בלע"ז. אסור, בידוע שמחיים נקרע.
<h2>דף לב:</h2>
אין עליו קורט. אחר הפשטו אירע לו כך, ולא לע"ז, ומוקמינן ליה בחזקת היתר כרוב בהמות העולם. שלא מלחו. שלא נמלח העור משנשחט, אז הוא דמקילינן לומר שהוא מותר. הלכה כרשב"ג. דדוקא עגול ולא בענין אחר.
פיסקא. לתרפות. פירש ה"ר שמעיה ז"ל, לשון תורפה, שהוא מקום טנופת. ובירושלמי [פ"ב ה"ג] אמרו לשון תרפים, אותן ההולכין הגוים לבקש הטעיות שלהם. בהליכה אסור. לשאת ולתת עמהם, משום דאזלי ומודו, ודוקא דברים המתקיימים עד שמגיע לתרפות, אבל אותן שאין מתקיימין לא שייך אזיל ומודי. בחזרה מותר. דמאי דהוה הוה, ולא חיישינן שיחזור שם ומודה. ישראל בהליכה מותר. דדילמא הדר ביה ולא אזיל. בחזרה אסור. דכיון דאביק בה וקשור חיישינן שיחזור שם ומודי.
<h2>דף לג.</h2>
יריד. שוק של ע"ז, ומיהו גוי כי אזיל לסחורה הוא דאזיל. ודמי ע"ז. וע"ז תופסת דמיה, דכתיב והיית חרם כמוהו, כל שאתה מהיה אחריו הרי הוא כמוהו. גוי נמי. לאו הלכתא הכי, דהא אסיקנא פרק בתרא [ס"ד ע"א] דדמי ע"ז ביד גוי מותר, והכא בעי לאוקמה אפילו אליבא דמאן דאסר. ישראל. אם איתא דגלימא זבין חמרא זבין. הכא הוה מזבין. אפילו בזול יותר מללכת למכור שם ביוקר, אלא ודאי כשהולך שם רגלים לדבר שרצה למכור ע"ז בסתר, והא דבפרק קמא [י"ג ע"א] הולכין לירוד של גוים ולוקחין מהם וכו', דוקא לקנות מהם הוא דמותר משום דממעיט להו אבל למכור להם אמרינן הכא דאסור. פיסקא. קשורין. שחוזרין חבורה חבורה יחד ולא בד בבד, אסור, דשמא דעתן לשוב שם או לילך לע"ז אחרת, אבל כשאין קשורין, אלא שנתפזרו זה למזרח וזה למערב, גלו דעתייהו שאין רצונם לשוב שם.
מתניתין. נודות. הם של עור. וקנקניהם, הם של חרס. כנוס, הכניס בהם ישראל יינו לקיום, שבכלים אלו היין משתמר בהם זמן מרובה, לפיכך אין להם שום היתר אלא בעירוי שלשה ימים זה אחר זה, או שיישן אותן בלא יין שנים עשר חדש. אסורין. שהיין שבלעו מן האיסור פלטו עכשיו ביינו של ישראל, דאמרינן לקמן [ע"ג ע"א] יין איסור המעורב ביין של היתר אסור ואיסורו איסור הנאה. וחכמים וכו'. יש מן המפרשים ז"ל שכתבו, אפשר דסבירא להו כרשב"ג, דאמר [ע"ד ע"א] ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, ולפי שהוא דבר מועט מה שפולט ואין ניכר ביין של היתר שרו רבנן למכור כולו וליהנות מדמיו, וכן יש עוד מי שכתב, שהפליטה טעמא בעלמא, ולא ממשו של איסור, והילכך אין איסורו איסור כממשו של איסור.
גמרא. אנס. ודאי בעל כרחם לקחם, שלא היה רצונו לאסור כליו. זיקי. היינו נודות, ושל עור הם, והרבה מן המפרשים ז"ל כתבו, שהם כלים שמכניסין לקיום. ומערן. מעת לעת, ובכל פעם נותן מים אחרים, ובכל פעם משהה המים בהם מעת לעת, כדמפרש ואזיל דבכל כלי שמכניס בו יין לקיום בין של עץ בין של חרס בין של עור אפילו לפי שעה היה דעתו להכניסו גזרו בהו רבנן וצריך מלוי ועירוי שלשה ימים, כי הכא דאהדרינהו ניהליה, דמשמע מלישנא רמא בהו חמרא ואהדרינהו, דלאלתר הוה. הני מילי דידן. כגון הנך זיקי דרב יצחק שנבלע בהן יין כשר תחלה ולא בלעו מיין נסך כל כך. אבל דידהו. נודות של גוי שנבלו מיין מן תחלתן. לא. לא תסגי להו במלוי ועירוי, אלא דוקא ביישון שנים עשר חדש. הני מילי נודות. דהיינו זיקי, ושל עור הם. אבל קנקנים. של חרס, ובלעי טובא, לא סגי בהכי. ומסיק רב אשי, לא שנא, דאפילו קנקנים הכשרן בכך.
קנקנים. הם של חרס ואין בהם זפת, לפיכך חדשים מותרים, דאי רמא בהו חמרא מידע ידיע, אבל כלים שיש בהם זפת, אי רמא בהו חמרא לא ידיע, ויש שחוששין ליין שנותן הגוי בשעת זפיתה. ישנים. שנתישנו בתשמיש יין על ידי גוים, אע"פ שאין בהם זפת, אסורים עד שיכשירם במלוי ועירוי שלשה ימים. ומזופפים. או מזופפים, אפילו לא נתישנו אלא שנשתמש בהן פעם אחת, על ידי זיפתן בלעי טובא, וצריכין מלוי ועירוי, וכדאיתא בירושלמי [פ"ב ה"ד], על ידי זפת הן בולעות, וזהו דקאמר אסורין עד שיערה, כדאמרינן. גוי נותן לתוכן, כלומר נתן גוי שכנס בהם מים שהם מיוחדים לכך. ישראל נותן לתוכו יין, ולא חיישינן דילמא רמא בהו גוי חמרא בשום פעם. גוי נותן יין ישראל נותן מים והמים מותרין בשתיה, כי היכי דשרינן לקמן למירמי בהו שכרא, ואע"ג דכלי בלוע מאיסור, כיון דלא ידעינן כמה בלע משערינן בכוליה, ואין במים ששים לבטל כל הקנקן, אפילו הכי שרי, כי טעם יין הנפלט מן הקנקן למים פוגם מעיקרא הוא ושרי, אבל אין הכלי כשר עד שיתן לתוכו מים, ואחר מעת לעת ישתה אותם או יעשה בהם כל צרכיו, וכן בזה הדרך שלשה ימים ישתמש ממנו והכלי יהיה גם כן מותר, ואם תאמר, אם כן מצינו שמבטלין איסור לכתחלה, וכתבו בשם הראב"ד ז"ל, דמהכא שמעינן דמבטלין איסור משהו הבלוע לכתחלה, ובליעת יין בכלי איסור משהו הוא, וראיה שהתירו כלי עץ בקליפה בעלמא, כדין כל איסור משהו דסגי ליה בקליפה. וכתבו בשם הרב ז"ל, דכן הדין בשאר איסורין, אם נפל טפת דם או חלב בקדרה שרגילים לבשל בה תבשיל מרובה, שאי אפשר לאותו איסור לתת טעם בתבשיל, והוא בלוע בקדרה, מותר לכתחלה לבשל בקדרה ההיא תבשיל מרובה. ציר ומורייס. מיד, אע"פ שלא מלאן מים, לפי שהציר והמורייס שורפין את היין הנבלע ומכלין אותו.
<h2>דף לג:</h2>
ונתלבנו מהן. עד שנתלבנו. מהו. כלומר חיישינן דילמא חס עלייהו ולא מלבן להו שפיר. ציר שורף. כלומר אין אנו צריכין לחוש לכך, שאם אפילו לא יתלבנו כל כך כתחלת בריאתן משתרו בכך, שהרי הציר אינו שורף הכל לגמרי ואפילו הכי מכשר בכך. אור לא כל שכן. ואע"ג דלא נתלבנו ממש מותר. קנקנים של גוים. קנקנים דחרס נינהו מזופפין. כיון שנשרה. שנתחממו מבחוץ עד שנשרה זיפתן מהן מותרין. אלא רפאי. כיון דרפאי אע"ג דלא נתר די ומוכשרין. קינסא. הכניס קיסמין דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זיפתו. והלכתא כמאן דאסר. דלא דמי להחזירו לכבשן, דהתם כיון שהוסקו מבחוץ עד שנשרה זפתן כבר נתלבן החרס, אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זפתן נושרת, ולא נשרף מה שנבלע בתוך החרס, והדר פליט איסורא. וכתבו בשם הרמב"ן ז"ל, שלא מצינו הגעלה לכלי חרס, אלא ערוי וניגוב והדחה, ואין ספק דהגעלה עדיפא מהדחה, אבל כלי הצריך עירוי וניגוב, הגעלה אינה מתירתו. וכתבו בתוספות, חביות של עץ שלנו, בין זפותות בין אינן זפותות, הכשרן על ידי מלוי ועירוי שלשה ימים או להגעילן ברותחין, ונראה לר"י, שצריך להגעיל כל נסר ונסר לבדו, ויכניס כלי בתוך היורה כשהיא רותחת על האש, וישפוך על כל נסר ונסר, שהמים שבתוך אותו כלי הוי כלי ראשון כיון שהעבירן מרותחין. וכן כתבו בשם הרב בעל התרומות ז"ל, [סימן קס"א] דבעירוי מים רותחים עליהם שרו, ואפילו כלים המכניסן לקיום, עוד התיר כלי עץ בקילוף בקרדום, דעירוי לא מפליט יותר מכדי קליפה. והרמב"ן ז"ל חולק עליו בדבר זה, שאין קליפתו מתירתו מידי איסורו. מהו לתת לתוכן שכר. כלומר מי אמרינן שיבטל שכר טעם היין, כמו שעשה הציר, ולשתרי נמי השכר כמו הציר. רמא בהו חמרא. כלומר טעה בדבר, ונאסר יינו. ואפילו הכי לא חש למילתא. למיגזר שכרא אטו חמרא, ושכרא מבטל ליה לטעמא דחמרא. והלכה כרבא וכרבינא דבתראי אינון, והלכתא קנקנים של גוים לאחר שנים עשר חדש מותרין, בלא שום הכשר בעולם, ואע"ג דכלי חרס הם, והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם, הני מילי שנשתמש בהן איסור חם, אבל יין נסך שהוא צונן משתרי במישנן שנים עשר חדש, ואם רצה להשתמש בהם קודם לכן ממלאן ומערן שלשה ימים כמשפט.
פרזק. שם האיש. רופילא. שני למלך. הנהו כובי, יש מי שפירש, שהם כלי עץ שפתחיהן רחב כשוליהן, ולפיכך אין מכניסין בו יין לקיום שאין משתמר בו, ותשמישן להוליך בהן יין לחביות. משכשכן. כתב הרא"ש ז"ל, שכל שכשוך שבתלמוד הוא הדחה שלש פעמים, מדאמרינן במדרש [רבה אסתר פ"ג] גבי ישנו עם אחד, שאמר המן למלך אחשורוש, שאם זבוב נופל בכוס אחד מהם זורקו ושותהו, ואילו אדוני המלך נוגע בכוס אחד חובטו בקרקע, ולא עוד אלא שמדיח כוסו שלש פעמים. כסי. כוסות של חרס אין מכניסין בהם לקיום אלא שותין בהם מיד. אי שתי בהו גוי. פעם ראשונה, וכן אם שתה בהו גוי פעם שניה, אחר ששתה בהו ישראל פעם ראשונה, כולי וכו'. דאיידי דרכיכי בלעי, ואסירי עד שימלאם מים שלשה ימים, כדין מלוי וערוי, משום דבפעם ראשונה עדיין אינן שבעין לבלועי, אבל פעם שלישית, דהיינו אחר ששתה בהם ישראל שתי פעמים, אי שתה גוי פעם שלישית, בהדחה בעלמא סגי להו, דשוב אינו בולע. וכבר כתבנו דהדחה שלש פעמים היא, ולפירוש זה הסכימו הראשונים ז"ל, וכן כתב ר"ח ז"ל, אע"פ שרבנו תם ז"ל והרמב"ם [פי"א מהלכ' מאכ"א הי"ט] לא כתבו כן. קוניא. כלי חרס מצופה באבר או בזכוכית. ואוכמי שרו. בהדחה בעלמא, אע"ג דשתי בהו גוי פעם ראשונה או שניה, דמשום האבר שעליהם לא בלעי. ירוקי אסירי. בהדחה, עד שיכשירם במלוי וערוי שלשה ימים. משום דמצריף. שיש שם קרקע של מחפורת של צריף שקורין אלום ובלעו טובא בפעם ראשונה ושניה כשאר כלי חרס. וכתב הרמב"ם ז"ל [שם הי"ט] דבמכניסו לקיום מיירי, אבל אם אין מכניסן לקיום מדיחן ומותרין. קרטופני. בקעים וסדקים. כולהו אסירי. אפילו חיורי ואוכמי דינן כשאר כלי חרס שאין עליהם אבר ולא זכוכית, דבלעי טובא בפעם ראשונה ושניה, וצריכין מלוי וערוי שלשה ימים.
<h2>דף לד.</h2>
דחזינן דמידייתי, כלומר שפולטות ומזיעות מים חמין שמשתמשין בתוכן, ומדמידייתי ודאי בלעי, והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם, דכתיב וכלי חרס אשר תבשל בו ישבר, אין לו טהרה אלא בשבירה, וכן הדין אם נשתמש בו יין נסך בחמין, אין להם הכשר לא במלוי וערוי ולא ביישון, ואין חילוק בין אם נשתמשו בחמין פעם אחת או מאה פעמים.
לשעות. כגון קבל עליו תענית לשעות, משש שעות ולמעלה, ומיהו לא טעם כלום מתחלת היום, אלא שלא נתכוין לשם תענית בשש ראשונות, כך פירש רש"י ז"ל, וכן פירש עלה בפ"ק דתענית [י"ב ע"א] והוא שלא טעם כלום כל אותו יום ופריך תענית מעליתא הוא ופריק לא צריכא דאמליך אמלוכי. והקשו בתוספות, דכל תענית שלא קבלה עליה מאתמול לאו תענית הוא, כדאמרינן התם דדמי למפוחא מלי זיקא, וליכא למימר דהא דבעינן קבלה היינו להתפלל תפלת תענית, אבל בלא קבלה מקרי שפיר תענית, ונפקא מינה, אם נדר כבר להתענות יום אחד יצא נדרו בתענית זה, הא ליתא, דהא על הך דמתענין לשעות קאמר התם, והמתענה מתפלל תפלת תענית, ונראה לפרש, כגון שמאתמול קבל עליו תענית עד חצי היום, ומכאן ואילך אמליך אמלוכי והתענה עד הלילה, ואע"פ שלא קבל מאתמול מחצי היום ואילך, כיון שקבל לפני התחלת התענית ושוב נמלך וקבל להשלים, מקרי שפיר תענית. ומיהו מצינו בירושלמי דמקרי תענית אפילו התענה מחצי היום ואילך אע"פ שכבר אכל, או שנתענה עד חצי היום ואחר כך אכל, דגרסינן בירושלמי פרק קונם יין [נדרים פ"ח ה"א], ר' יוחנן אמר הריני בתענית עד דנחסיל פרקי עד דנחסיל פרשתי, ר' יונה הוה בצור ושמע דדמך בריה דרב יוסף ואע"ג דאכל גבינה ושתי מוי [אסקיה] צום כל ההוא יומא, וההוא תענית לאו לענין תפלת תענית קאמר, דבעינן קבלה מאתמול והוא טעם כלום כל אותו יום, וקאמר רב חסדא התם, כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית, אלא לענין זה מקרי תענית שחייב להשלים נדרו, דלא תימא דדברי הבאי הם ולא מקרי נדר דאין תענית אלא יום שלם, קמ"ל שחייב לקיים נדרו. ובשם רבנו תם ז"ל אמרו, דהא דבעינן שקבל עליו תענית מאתמול לרב במנחה ולשמואל בתפלת מנחה, היינו לכתחלה, אבל בדיעבד אדם שהיה מאתמול דעתו להתענות ושכח ולא קבל עליו במנחה מקרי שפיר תענית לענין תפלת תענית, והוי בכלל נדיב לב כדאמרינן בפרק שלישי בשבועות [כ"ו ע"א], דכיון דגמר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו, ואע"ג דקאמר התם דגבי שבועה לא מהני גמר בלבו, דכתיב [ויקרא ה'] לבטא בשפתים, מסתבר שבועה הוא דלא ילפינן מהתם, דהא גבי צדקה כתיב מוצא שפתיך תשמור, ומועיל גמר בלבו, והוא הדין לענין תענית, ועוד הוסיף לומר שאפילו לא עלה בלבו להתענות עד הלילה, שיכול להתענות למחר, אך זה צריך ראיה, והמתענה באחד בשבת יקבל תעניתו במנחה באלהי נצור, עכ"ל הרא"ש בתוספות.
לאחר י"ב חדש מותרין. מיד בלי שום תיקון, ואם רצה להשתמש בהן קודם לכן ממלאן ומערן מים שלשה ימים מעת לעת.
גמרא. דורדיא דחמרא. שמרים. וכתבו בתוספות, יש מקומות שרגילין ליבש שמרי יין בתנור, ואחר כך מחמיצין בהן את הפת, והתירו רבנו אפרים, דכיון דנתיבשו ונעשו כעפר ואין בהם לחלוחית יין, הוו כמו לאחר י"ב חדש. ורבנו תם אסר, ואמר דהני דורדיא דחמרא דשרו לבתר תריסר ירחי שתא מיירי שנתמדו במים, וכבר יצא מהם כל היין, ואחר כך נתיבשו י"ב חדש, ובימיהם היו רגילין לתמד השמרים, ובלשון התלמוד קורא לשמרים בעוד שלא נתמדו שדרייא, כדאיתא פרק המפקיד [ב"מ מ"ו ע"ב], איכא גולפי ושדרייא, ולאחר שנתמדו נקראים דורדיא, וחרצנים וזגים ושמרים אחר שנתמדו אסורין עד שנים עשר חדש, והמחמיץ בהם תוך י"ב חדש, או באותן שלא נתמדו אפילו אחר שנים עשר חדש, כל העיסה אסורה, ואפילו באלף לא בטיל, כדאמרינן [חולין ו' ע"א] הנח לשאור ותבלין דלטעמא עבידי ולא בטילי, ואמרינן נמי במתני' דתרומות [פ"ו מ"ב], תפוח שרסקו ונתנו לתוך העיסה הרי זו אסורה. ואחרים הביאו ראיה לקיים דברי ר"ת ז"ל מתוספתא דמסכת תרומות, דתניא בפרק אחרון שמרי גוים שיבשו אסורין בהנאה.
<h2>דף לד:</h2>
אבטא דטייעי. חמת של עור, שהולכי דרכים משימין בהם יין תדיר, הוי כמכניס לקיום ובתוך י"ב חדש צריך מלוי וערוי שלשה ימים, אבל אם לא שמו בהם יין כל י"ב חדש, מכאן ואילך בשכשוך בעלמא סגי ליה, לפי שהיין שהיה בלוע בו יבש הוא והלך לו. מוריס אומן. כלומר מוריס שעשאו גוי אומן מותר. מוריס, נותנין מים ומלח על שומן הדגים, ואותו שומן נקרא מוריס, ולעולם אין עושין אותו מדגים טמאים, מפני שהוא מסריח, אלא מדגים טהורים. פעם ראשונה ושניה. פירש רש"י ז"ל, דרכן שנותנין מים ומלח על הדגים, ומוצצות שמנן, וכשכלות חוזר ונותן אחרים, והאומן לא יערב יין בפעם ראשונה ושניה, ולפיכך מותר, אבל שאינו אומן לא קפיד לאורועי נפשיה ומערב יין אפילו בפעם ראשונה. וכתבו ז"ל דאע"פ שהמוריס נאסר במנין כמו הגבינה, מ"מ לא אסרו לחלוטין כל מוריס ולא בכל מקום ובכל זמן, וכן משמע בגמרא בההיא ארבא דמוריסא דאתא לעכו, ואמרינן למאי ניחוש לה, אי משום דמערבי חמרא, קיסטא דמוריסא בלומא קיסטא דחמרא בארבע לומי, פירוש בלומא בזוזא, משמע דלא אסרו אלא במקום דאיכא חשש תערובת, הילכך מסתברא דלא נאסר אלא בזמן שרגילין לתת לתוכו יין, אבל בזמן או במקום שאין רגילין לתת לתוכן יין כל המוריסין מותרין בין ראשון בין שני בין שלישי, וכן נראה מדעת הרמב"ם ז"ל [פי"ז מהלכ' מאכ"א הכ"ו] שכתב, המוריס במקום שדרכם לתת לתוכו יין אסור, ואם היה יקר מן המוריס מותר, ע"כ. ויש מי שכתב אפשר שמפני זה נהגו בדורות הללו ליקח מוריס בכל מקום מכל אדם, לפי שלא נהגו עכשיו לתת לתוכו יין כלל, ונראה גם כן דהא דבעינן לעיל [ל"א ע"ב] מפתח או חותם לשלוח ציר או מוריס היינו דוקא במקום שרגילין לתת לתוכו יין.
<h2>דף לה:</h2>
מתניתין. אסורין באכילה חלב שחלבו גוי וכו'. דילמא עריב בה חלב טמא, ואע"פ שחלב טמא אינו נקפא, יש לחוש שמא בגומות הגבינה נשאר ממנו. והפת והשמן. משום חתנות, כדאמרינן פתן ושמנן משום יינן וסתם יינן משום בנותיהן, שמא ירגיל [עצמו] לאכול עמהם ואתי למשתי, ואי שתי אתי למנסב ברתיה, אגב שכרותו יבא על בתו של גוי בעל החנות, כמו שעשו בשטים. והשלקות. כל דבר שאינו נאכל חי אלא מבושל, שבישלו גוי ואפילו בכלי כשר ובפני ישראל, אסור באכילה, ומפרש טעמא בגמרא משום חתנות גם כן, שלא יקרא לבנותיהן שיבשלו לו מאכלו. נמנו על השמן. לפי שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה, ולא יוכלו לעמוד בלא שמן של גוים, שהרי אינו מצוי בכל מקום. וכבשין. דברים הנאכלין חיין כמו מבושלין, ואין אסורין אפילו בישלן גוי, אלא אם כן דרכן לתת לתוכן יין או חומץ אסורין משום אותו ספק, אבל בהנאה לא אסרוהו כיון שאינו בידוע. טרית טרופה, מין דגים קטנים מלוחין. טרופה. שנטרפו ונשתברו הדגים, ואין ראש ושדרה שלהם ניכר, הילכך חיישינן לדגים טמאים. וציר שאין בה דגה. היוצא משומן הדגים נקרא ציר, וכשהוא כולו מדגים טהורים ועמד שבת או חדש גדל בו דג קטן טמא ושמו כלבית, אבל כשמעורב בו ציר דגים טמאים כלל לא תגדל בו כלבית. והחלק. מין דג טהור, ונקרא בברייתא סולתנית, ואין לה סנפיר וקשקשת בעודו קטן עד לאחר זמן שגדל בו, ואמרינן בגמרא, מפני מה אסרוה, מפני שערבונין עולין עמה, כלומר דגים טמאים מתערבין עמה, הילכך איכא למיחש אאחד באלף שמעורב ולא מינכר, אבל טרית אין שקץ דומה לה, הילכך כי אינה טרופה שריא. וקורט של חלתית. מין פרי הוא, לזדא בלע"ז, ומחתכין את קרטיו בסכין, ואסור משום שמנוניתא דסכינא, דחריפות החלתית עם השומן מתמתק, והוא נותן טעם לשבח. סלקונדרית. מפרש בגמרא מלח שכל סלקונדרי רומי, כלומר נחתומי רומי, אוכלין אותה, ואסורה מפני שמערבין בה קרבי דגים טמאים, וקורין לה שליימה בלע"ז.
גמרא. למאי ניחוש. שאסרוהו. חלופה, בחלב טמא. אינו מוקים. אינו מעמיד גבינה. לכמכא, שאוכלין החלב כמות שהוא. קלי, מעט. ונוקים. ויקפיאנו לצורך גבינה, ואם עומד בידוע שהוא טהור. איכא נסיובי. מיחל החלב שקורין שירו, שאינו יכול לעמוד. ליכא למיקם. דשמא באותן נסיובי יש מהחלב הטמא. אפילו דקא בעי ליה לגבינה. יש לחוש כי כמו שנשאר מן הנסיובי בין הנקבים שנעשים בתוך הגבינה נשאר כמו כן באותן גומות מהחלב הטמא. ביני אטפי. הם הגומות. פת לא וכו'. אע"ג שהותר שמן של גוים בב"ד לא הותר הפת בב"ד. פורני. הוא תנור גדול כעין שלנו. לאסרה בשדה. דהא ליכא בשדה משום חתנות. ולא היא. מעולם לא התירה ולא עקר התקנה, אלא תמה היה מדוע אסרוה בשדה, ואפשר דרבנן גזרי שדה אטו עיר. פת דחוק. שלא היו מוצאין פת לקנות. פלטר. נחתום, שאם היה שם פלטר היה קונה ממנו. דליכא ישראל. ואע"ג שהיה יכול לקנות תבואה, כיון דאיכא צערא יתירא ואינו אוכל בביתו של גוי התירו. דאיכא פלטר ישראל. גזרינן שלא בביתו של גוי אטו בביתו. בשדה. דאקראי בעלמא הוא, וליכא משום חתנות. מנכית. נושך הלחם. אבי מצרי, בשדות.
ולהאי פסקא דאסיקנא בגמרא באיסור גבינה משום חלב טמא דקאי ביני איטפי, אע"ג דלא ידעינן אי איכא בחלב טמא אחד מששים, כתב הראב"ד ז"ל דבכל דבר של גוים לא הלכו בו חכמים אחר נותן טעם, ואין מטעימין אותו לקפילא, אלא כיון דשכיח בהו טעמא אוסרין אותן לעולם כדי שלא יפרוצו, שהרי למ"ד מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר, אין אנו הולכין בה אחר נותן טעם, וכן בשמן גוים למ"ד משום זליפתן של כלים אסורין, וכן בקורט של חלתית, וכן בכבשים שדרכן לתת לתוכן יין, דאע"ג דאיכא לספוקי שמא אין בו טעם יין אפילו הכי חיישינן להו, דכל היכא דאיכא למיחש דילמא איכא טובא עד דיהיב ביה טעמא.
<h2>דף לו.</h2>
ובגמרא מייתי ראיה קרא שאין גוזרין אלא אם רוב צבור וכו', דכתיב במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו, כשגוי כולו יכולין לעמוד בה, ואם קבלתם בחרם ואחר כך אתם נהנים מן החרם, אותי אתם גוזלין, שהתקנה ההיא קיימת היתה ולא היה לכם ליהנות, משמע מהכא דכל תקנה שלא קבלוה בכל ישראל, ואין רוב צבור יכולין לעמוד בה, אפילו בית דין קטן יכול לבטלה, מדקאמר הכא, וסמכו על רשב"ג ור' אלעזר, ואע"פ שהיה משמונה עשר דבר שגזרו תלמידי שמאי והלל, שאם בא אליהו ובית דינו לבטלה אין שומעין לו, ומיהו בית דין אחר צריך להתיר משום כבודו של בית דין ראשון. ומן המפרשים ז"ל ראיתי [מי] שכתב בשם רבותיו, זה לשונו, שמעינן מהכא כשמחרימין חרמות בבית הכנסת, אם רוב הצבור שם חייבין האחרים לקבל עליהם, ואם לאו אין חייבין לקבל עליהם, אלא אם כן יש שם גדול שחייבין כולם לקבל נדוי וחרם שנדה או החרים כהוגן, וזה הכלל בתקנה שבית דין הגדול מתקנים על כל ישראל בפירוש, שיהו רוב ישראל יכולין לעמוד בה, ואם לא קבלו עליהם רוב ישראל, אע"פ שיכולין לעמוד בה, יכול ב"ד חבירו לבטלה, אע"פ שאינו גדול ממנו בחכמה ובמנין, ואם ב"ד גוזרין על עיר אחת או על מדינה אחת תקנה וגזירה בעינן שיהו רוב אותה העיר או המדינה ההיא יכולין לעמוד בה ותקנה וגזרה וחרם דין אחד להם, כדדריש לה רב אדא בר אהבה, מדכתיב במארה וכו', ע"כ. עלה הא דאבו כתבו בתשובת הגאונים ז"ל, מותר לאכול פת של גוים בשבת אם אין לו פת אחרת, דשבת אסור להתענות, הילכך מותר. ובחול כתב הרמב"ם ז"ל, שאינו מותר עד אחר שהתענה שלשה ימים, וכתבו מן המפרשים ז"ל, ישראל שמתאכסנין עם הגוי שאין להם לאכול מפת בעלי בתים, אלא יש להם לחזר וליקח מן הפלטר, וגם אם הגוי קונה מפת של פלטר מותר לישראל לאכול בביתו של גוי, והרמב"ן ז"ל בשם רש"י ז"ל הביא ראיות שאין בפת משום גיעולי גוים.
<h2>דף לו:</h2>
לשון הרא"ש ז"ל בתוספות ראיתי ובינותי בגזרת חכמים ובתקנתם, והנה הוסיפו גדר על גדר וסייג על סייג לעשות משמרת למשמרת למען לא נתערב בגוים, תורה אמרה [דברים ז'] את בתו לא תקח לבנך, דרך קיחה אסרה תורה, והלכה למשה מסיני דרך זנות בפרהסיא קנאים פוגעין בו בשעת מעשה, ובית דינו של חשמונאי הוסיפו לאסור זנות בצנעא, בית שמאי ובית הלל אסרו אף בייחוד, ושוב אסרו יינן משום בנותיהן, ושוב הוסיפו לאסור שלקות משום חתנות, ושוב ראו עוד לאסור פתן ושמנן גם משום חתנות, ושוב הוסיפו לאסור אף השכר, מפני שהוא מצוי ביניהם, ורואה אנוכי אשר לפי הרחקת הגדרים הקלו באיסורן, השכר התירוהו בביתו של ישראל, ואיכא מאן דשרי ליה בפתח חנות של הגוי, ור"י התירו בבית הגוי, והשמן התירו ר' יהודה נשיאה ובית דינו, מפני שלא יוכלו רוב הצבור לעמוד בו, וגם הפת היה מתיר, כי לא פשט איסורו ברוב ישראל, אי לאו דקרו ליה בי דינא שריא, וגם באיסור שלקות הקילו טובא, כל שנאכל כמות שהוא חי, ואינו עולה על שלחן מלכים, אין בו משום בישולי גוים, ובחיתוי גחלים כל דהו התירו, ואם לא כיון הגוי לבשל התירו, ואם הוא כמאכל בן דרוסאי והניח הגוי והפך ישראל או הניח ישראל והפך הגוי התירו, אלמא קל היה להם לחכמים באיסור שלקות מפני רחוק הגדרים, ולכן כתב רבנו אברהם דודו של ר"י בעל התוספות, שאם בישל הגוי תבשיל בביתו של ישראל מותר, דכי האי גונא לא שייך למיגזר, לא משום חתנות ולא לשמא יאכילנו הגוי דברים טמאים, אלא שרבנו תם אמר דלא פלוג רבנן, ואני אומר, דלכולי עלמא הכלים שבישל בהם הגוי מותרין, ואינן צריכין הגעלה, דכולי האי לא החמירו חכמים לאסור פליטת בישולי גוים, דלא שייך ביה חתנות כלל, ויותר מזה אמרו חכמים דתערובת דמאי מותר, בפ"ק דחולין [ו' ע"א], וכל שכן פליטת בשולי גוים, ואע"ג דרוב עמי הארץ מעשרין הן, יותר נראה להקל בבישולי גוים, כי כמה קולות הקילו בהם חכמים, ועוד דלא דמי פליטה לתערובת, וכן הורה ר"י למי שנזהר מפת של גוים שיכול לאכול בקערה אחת עם מי שאוכל פת של גוים, ואין לחוש לתערובת הפת, והביא ראיה מתערובת דמאי, וכן בעל הלכות התיר כמכא דגוים ואע"פ שמערבין בו פת, משום דליתיה לפת בעיניה, וכי גזור רבנן משום יינן היכא דאיתיה בעיניה, היכא דליתיה בעיניה לא גזור, ומכל הלין טעמי איכא למילף מכל שכן דפליטת בישולי גוים לא נאסרה, ואע"פ שבעל התרומות כתב דפנד"א של גוים של דגים, שאף הלחם אסור מפי שומן הדגים, שאני התם שתבשיל אחד הוא ונתבשל ביחד וידיע ממשות הדגים בפת, וכן מנהג פשוט, אשר שפחות גויות העומדות בבתי ישראל בימי ענוי שלהם עושות מדורות ומבשלות תבשילם, ולא שמענו מכל גדולי אשכנז שפירשו מכליהם, ובמקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג, וכל שכן שאין כאן רפיון, עכ"ל.
<h2>דף לח.</h2>
פיסקא. כל שנאכל כמות שהוא חי. כגון בצלים וצנונות, ובשלו גוי, אין בו משום בשולי גוים. כל שאינו עולה וכו'. אע"פ שדרך ההדיוט ללפת בו הפת, אין בו משום בשולי גוים, דלא חשיב כולי האי שיביא לידי חתנות. ארדי. בוליטש בלע"ז, וללישנא דסורא, כיון שאין אלו נאכלין חיין אית בהו משום בשולי גוים, וללישנא דפומבדיתא, כיון דלא חשיבי לגבי מלכים ללפת בו את הפת, אין בהם משום בשולי גוים. ואם צלאן. להני דגים. סומך עליהם ישראל. אע"ג דלא חשיב בשול לענין איסורא, חשיב בישול לענין עירוב, דקיימא לן דאין מערבין אלא במבושל, והואיל ותרווייהו הוו דרבנן, בישולי גוים ועירובי תבשילין, זיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא. כסא דהרסנא. שטגנן להני דגים בשומן ומוריס וקמח. אסירי. אסורין משום בשולי גוים. קמחא עיקר. והקמח אינו נאכל כמות שהוא חי ועולה על שלחן מלכים, הילכך אית ביה משום בשולי גוים, וכן דעת ר"ת ז"ל והרבה מן המפרשים ז"ל, דתרתי בעינן לחייבו משום בשולי גוים, שאינו נאכל חי ושעולה על שלחן מלכים, אבל בחד מינייהו אין בו משום בשולי גוים, דפומבדיתא אוסופי מוספי היתר אלישנא דסוראי, והכי משמע לקמן [ל"ט ע"ב] גבי דבש שאין בו משום בשולי גוים הואיל ונאכל כמות שהוא חי, וכן אמר ר' יוחנן לקמן בשמעתין, כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בשולי גוים, וכל שכן נאכל כמות שהוא חי, ואפילו בעולה על שלחן מלכים מיירי, ובפרק החולץ [יבמות מ"ו ע"א] גבי תורמוסים דשלקי גוים ואכלי ישראל, א"ר יוחנן דלית בהו משום בשולי גוים משום דאינן עולין על שלחן מלכים, אע"ג דאי אפשר להם בלא בישול, וכן כתב הרמב"ם ז"ל [פי"ז מהלכ' מאכ"א הי"ד] וזה לשונו, לא גזרו אלא על שאינו נאכל כמות שהוא חי, כגון דג ובשר וביצה וירקות וכו', בד"א בדבר שהוא עולה על שלחן מלכים, כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהם, אבל דבר שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון תרמוסין ששלקו אותן גוים, אע"פ שאין נאכלין חיים הרי אלו מותרין, עכ"ל. ובשול גוי פסק רבנו תם ז"ל, דלא פלוג רבנן בין בשל בביתו או בביתו של ישראל, אלא בסתם אסרו כל בשולי גוים, ולענין קדרה שבשל בה גוי מאכלים טהורים, אלא שבשולן אוסר הקדרה שנתבשל בה והקערה שנאכל בה אותו תבשיל, אסורות עד שיגעילם, שהרי כיון שאותו מאכל אסור, הרי הכלים בולעין מן האיסור, ואם של חרס הם ישברו. וכן כתב הרב בעל התרומות ז"ל [סימן כ"ז], אותן פנאדיש של דגים שאפה גוי, שהדגים אסורים משום בשולי גוים, כמו כן העיסה שחוצה להן אסורה, דאע"ג דפת התירו, וגם השמנונית אינו בעין, מכל מקום קודם שנבלע בעיסה היה אסור, ונמצאת העיסה בלועה מאיסור, ע"כ.
אפילו ישראל נמי. דהא ספק איסור דאורייתא הוא. כי האי גונא. שאין הגוי מכוין לבשל. מריש אודניה. שממהרות לבשל לפי שהן דקין. לגלויי. כדי שיוכל לחרשו ולזרעו. ומעשה שהיה. בגוי הוה, וה"ה אם היה ישראל, ואתא לאשמעינן דדוקא משום דלא ידעינן הי טהור והי טמא, הא משום בשולי גוים אם היה מכירם ליכא, כיון דלא מכוין לבשלם. וכתבו בתוספות, מכאן ראיה דחגבים אין טעונין שחיטה, וכן במתניתין דבסמוך [ל"ט ע"ב] מתיר חגבים הבאים מן ההפתק, פירוש מן האוצר, שאין דרך לזלף בהן יין.
סיכתא. לטא בלע"ז, כדי לישר עקמימותה או לקלוף קליפתה החיצונה. קרא. דלעת, וקברה מעיקרא בתוך האפר של גחלים אוממות מעיקרא קודם שהסיקו הגוי התנור, דכשמסיקו לאחר מכן לא הכיר בו הגוי ולא כיון לבשל. פשיטא. היינו דר' יוחנן, דמשום דלא נתכוין הגוי לבשל שרי למיכל מריש אודניה. לבשולי מנא. להוציא הלחות מן הסיכתא וליבשה. לשרורי מנא. לישר עקמימותה, משמע שאם היה מכוין לבשל הסיכתא אע"פ שלא נתכוין לבשל הקרא נאסרת הקרא, והא דאמרינן במסכת שבת [ע"ד ע"ב], האי ישראל דשדא סיכתא לאתונא בשבת חייב חטאת דמעיקרא רפיא סיכתא ואינו מתבשל ולבסוף קמיט ובשיל, וכיון דמידע ידעינן דלבסוף בשיל חייב, משום דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, לא דמי איסור שבת לבשולי גוים, שהוא מדרבנן ולא אסרו אלא כשמבשל בכונה. ורבנו אלפסי ז"ל כתב כן מעיקרא שפיר דמי ולבסוף אסיר. וכתבו מן המפרשים ז"ל, שאם נתכוין לשום בישול, אע"פ שאינו מתכוין לבשל הדלעת, שהרי אינו יודעה שם, אי נמי שיודע שהדלעת שם אע"פ שלא נתכוין לבשל הסיכתא, אסור, (דשמא חיישינן שיתכוין) [דחיישינן שמא יתכוין] לבשל הדלעת כיון שהוא יודעה שם, וכן נראה דעת רבינו אלפסי ז"ל עכ"ל. במאכל בן דרוסאי. על ידי בשול ישראל, הא חזי לאכילה. אין בו משום וכו'. אם בשלו גוי יותר. ומהפך בו. ואע"ג שמקרב בשולו, שאם היה מניחו לא היה נגמר עד תרתי שעי, והשתא כשהמהפך גוי נגמר בשעה אחת. קרובי בשולא שרי. ביד גוי. והא דא"ר יוחנן כל שהו כמאכל וכו', דמשמע דבציר ממאכל בן דרוסאי אם גמרו גוי אסור, מוקי לה בגמרא דלא מיירי בעמדו על האש, אלא שעומד בסל והגוי נותנו בתנור, וכיון שלא היה כמאכל בן דרוסאי ולא חזי לאכילה, בישולו על ידי גוי הוה ואסיר, אבל קרובי בשולא לעולם שרי. ומגיסה. עם הכף שקורין קוליירה בלע"ז. ואינה חוששת. משום בשולי גוים, אע"פ שמקרב הבשול. ויש מפרשים אינה חוששת שמא תשליך הגויה דבר אסור בקדרה, דודאי מירתתא ואמרה השתא אתיא. אמר המחבר, ראיתי בשם ר"ח ז"ל, והני מילי היכא דליכא חשש דילמא חליף ליה, כגון שיש עליה שומר שלא תחליף לה, או שיודעת שאין אתה בבית דבר אסור ונעל בפניה כראוי שאי אפשר לצאת ולהביא איסור מחוץ.
<h2>דף לח:</h2>
הניח הגוי. בשר שלנו ע"ג גחלים. והפך ישראל. וגמר הבשול. קל וחומר גמרו וכו'. אע"פ שלא נתבשל ביד ישראל כמאכל בן דרוסאי. ביד ישראל. גמרו ביד ישראל, שלא היה בשול ביד גוי אפילו כמאכל בן דרוסאי, וכל עיקר הבשול נעשה על ידי ישראל לא כל שכן, ואע"ג דבהפך גוי אמרינן לעיל קרובי בשולי לאו מילתא, ובהפך ישראל קרובי בשולא נמי הוא, כיון דבשולי גוים דרבנן אזלינן הכא לקולא והכא לקולא. וכן כתב הרא"ש ז"ל דאפילו אם הניח הגוי כשהוא כמאכל בן דרוסאי ומכאן ואילך גמרו ישראל מותר, ולא אמרינן אין בשול אחר בשול כדאמרינן דכל שהוא כמאכל בן דרוסאי ביד ישראל וגמרו גוי מותר, משום דכיון דבשולי גוים דרבנן אזלינן הכא לקולא והכא לקולא. תחלתו וגמרו ביד גוי. משהסיק האור עד גמר הבשול, ולאו גמר בשול מקרי מאכל בן דרוסאי, כדפירשנו בשם הרא"ש ז"ל, אע"פ שיש חולקין. אמר המחבר, אחר כן ראיתי בשם ר"ח ז"ל שאם נתבשל כמאכל בן דרוסאי ביד גוי לא מהני גמרו ביד ישראל, ויש מי שפסק כן, והביא ראיות לזה שהם מספיקות. האי ריפתא. כלומר האי פת שלנו. דשגר. שחימם גוי את התנור. ואפה ישראל. שישראל הכניס בו את הפת. דג מליח. ומלחו זהו בשולו, שאין מבשלין אותו אלא שמלחו מכשירו לאכילה, ומלחו גוי. וביצה צלויה. ביצה שלנו שצלאה גוי בביתנו. שרו. דג מליח לא אסרינן, כיון שאינו מחמת בשול שהוא על ידי האש, וביצה שהאוכל בלוע בתוך הקליפה ואינו נוגע באוכל הגוי, וכן לפעמים היא נאכלת חיה. אסר. דזהו בשולם. הלכה כר' יוחנן. דאסר. וכתב רבנו אלפסי ז"ל, קאמר גאון לא אפסיקא הלכתא כר' יוחנן אלא בביצה צלויה, אבל בדג מליח הלכה כחזקיה ובר קפרא דשרו, דהוו להו רבים אצל יחיד.
ומדאמרינן פת שלש מלאכות יש בו, כתב מן המפרשים ז"ל, דהשלכת קיסם לתנור אינו מכשיר, דאם סגי בהכי, כמה מלאכות יש בו, אלא ודאי אינו מכשיר אלא מלאכה הניכרת בפת, ומיהו ודאי נראה שאם הביא ישראל האש שהדליקו בו התנור מותר, עכ"ל. ושמא היתר פת מן הפלטר גוי התיר לנו קולא זו, ובמקומות שלא נהגו לאכול פת של גוים כלל הצריכו אחת משלש מלאכות. ולשון הרא"ש ז"ל בתוספות, לכאורה מוכיח בכולי שמעתין דבעינן שיהא ישראל מקרב הבשול, ותימה על מה נהגו האידנא להקל בהשלכת קיסם לתנור, ובהלכות שבין א"י לבין בני בבל כתוב, בני מזרח משליכים קיסם לתנור ובני מערב אומרין קיסם זה לא מעלה ולא מוריד אלא התענה שלשה ימים מותר מפני חיי נפש, ע"כ. הקפריסין. הן שומרי פרי ממין צלף, ודרכן לאכלן חיים, ויש ששולקין אותם ואם שלקן גוי מותרין. קפליטות. כרתי, שנאכלין כמות שהן חיים, ואם בשלן גוי מותרין, ודוקא הבאין מן האוצר ומן ההפתק ומן הספינה, דליכא למיחש לאערובי, דמסרא סרי, אבל הנמכרין לפני החנוני אסורין. והמטליא. מפרש בגמרא דמין משקה הוא הנעשה מזרע כרפס וזרע פשתן, ששותה אותו כשיוצא מבית המרחץ, ומקרר כל גופו, וקמ"ל בברייתא זו דאי נמי תרו להו בחמימי משתרו, כיון שנאכלין כמות שהן חיים במים צוננים. והחמין. מים שהוחמו על ידי גוי, לא מיתסרי, דהא לא נשתנו מברייתן על ידי האור. והקליות. נמי לא נשתנו, ונאכלין נמי כמות שהן חיים. נמנו עליו. כדאמרינן לעיל [ל"ו ע"א], לפי שלא פשיט איסורו בכל ישראל. הכוספן. פסולת של תמרים שעשו מהן שכר וחולטין אותן בחמין. ביורה גדולה. שדרך לבשל בה בשר איסור, אפילו הכי שרו דלא חיישינן לקדרה בת יומה, דקיימא לן [שם ע"ב] סתם כלי גוים אינם בני יומן ולינת לילה פוגמתן, ונותן טעם לפגם מותר. משחא שליקא. שמן שנתבשל בכלי איסור שלהם. משום אערובי. שעירב בתוכו יין. מסרא סרי. היה מסריח. וא"ת מכל מקום כל שאינו בא מן האוצר ליתסר, מידי דהוה אקפריסין והקפלוטות וחגבים במתניתין, וי"ל דמשחא ודובשא אי מערבי ביה חמרא מיד מבאיש ומסריח, אבל הני אחריני אינן נפסדין בשביל יום או יומים. נותן טעם לפגם מותר. והכי קיימא לן, דסתם כלי גוים אינן בני יומן. וכתב הרא"ש ז"ל בתוספות, ואע"ג דמסתמא הגוים משתמשין בכל יום בכליהם, אפילו הכי שרינן להו, משום דהוי ספק ספיקא, ספק נשתמש בו היום ספק לא נשתמש בו היום, ואם תמצא לומר נשתמש בו היום שמא נשתמש בו בדבר שהוא פוגם מעיקרו כשהוא בעין, וא"ת וליטעמיה קפילא ארמאה, י"ל כיון דספק ספיקא הוא חכמים לא הטריחו להטעימו לקפילא, והא דאמרינן פ"ק דחולין [ח' ע"ב] השוחט בסכין של גוים רב אמר קולף ורב הונא בר חיננא אמר מדיח, התם מיירי בידוע שהוא בן יומו, אי נמי בשוחט לכתחלה על מנת להדיח או לקלוף, דדוקא בדיעבד התירו נותן טעם לפגם עכ"ל. אהיני. תמרים. חלויי. מתוקים. ונאכלין בלא שום בישול. מרירי. אין נאכלין חיים, ובישולם ממתקן. מיצעי. נאכלין חיים על ידי הדחק, כיון שאינן מרורין הרבה. שתיתא. תבשיל העשוי מקמח של קליות שיבשו בתנור, וכשעושין אותו מקמח של עדשים לפי שהן יותר מתוקים נותן שם חומץ, ובחטים ושעורים אין דרך לתת לתוכן חומץ, הילכך לא גזרינן אלא אם כן ידעינן בודאי, אבל בעדשים גזרינן עשויין במים אטו עשויין בחומץ. צני צני. סלי סלי.
לא שנו. דמותר בהנאה. אלא שדרכן. הילכך כיון דלא ידעינן לא מחמרינן כל כך דיהוו אסורין בהנאה, אלא באכילה לחודה. בידוע. שנתן לתוכן יין או חומץ. אסור בהנאה. ואע"ג דאכתי איכא לספוקי שמא אין להם טעם, אפשר שדרכם לתת הרבה, כיון דלמתק עבידי, ובודאי יש בהם טעם יין, ועוד י"ל דכל מידי דחשו להן חכמים משום איסורי גוים אין הולכין בהם אחר נתינת טעם, דאי לא תימא הכי חלב שחלבו גוי מפני מה אסרוהו, הא איכא לספוקי שמא לא עירב, ואם תמצא לומר עירב שמא אין בו אחד בששים, אלא ודאי כדאמרן. וא"ת וכיון דבידוע אסור, מספק נמי ליחוש, דהא ר"מ אסר גבינות גוים מספיקא שמא העמידוה בקיבת עגלי ע"ז, ואפילו לרבנן דלא אסרי, היינו משום דלא חיישי למיעוטא, אבל אם היה דרכן להעמיד אותה בקיבת עגלי ע"ז, ודאי היו אוסרין בהנאה, וי"ל דשאני גבינה דאיסורא דאורייתא הוא, אבל סתם יינן דרבנן לא החמירו בספקו לאסור בהנאה. ממורייס, דודאי נתנו לתוכו יין, ושרו רבנן, משום דליתיה לאיסורא בעיניה. לאעבורי זוהמא. של מוריס הוא, וכיון דלאו לטעמא [עביד] כמאן דליתיה לאיסורא בעיניה, הילכך מותר בהנאה. הכא. בכבשין. למתוקי. היין שנותנין בהם למתוקי טעמא, וכשיטעמנו קפילא ארמאה יאמר שיש בו טעם יין, הילכך כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה דמי, ואסרינן ליה בהנאה. ופסק הריא"ף ז"ל דהלכתא כותיה דחזקיה, ואע"ג דפליג עליה ר' יוחנן, אין הלכה כתלמיד במקום רב, ויש מי שכתב בשם רבותיו ז"ל, דכיון דקיימא לן בסתם יינן כרשב"ג דאמר בפרק השוכר, ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, דיינו דנעשה יין בכבשין כיין ביין, הילכך כבישה נמי מוכרן חוץ מדמי שבח שהשביח בהן היין.
<h2>דף לט.</h2>
פיסקא. סולתנית. הם דגים קטנים שאין להם בקטנותם סנפיר וקשקשת עד שיגדלו. ערבונה. דגים טמאים מעורבים עמהם, ואין מכירים בין הטמאים לטהורים הואיל ואין להם סנפיר וקשקשת, הילכך אסורין באכילה. טמא טהור, לשון הריא"ף ז"ל, וגרסתו בהלכות כללא דמילתא דאית להו קלפי שרי. קשקשים, בין קטנים בין גדולים, דכיון שיש לו קשקשת ודאי יש לו סנפיר, דתנן במסכת נדה [נ"א ע"ב], כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת, ובקשקשת תלא רחמנא, ומה שכתב סנפיר, כדי שלא נאמר דקשקשת היינו סנפיר, להכי כתב רחמנא תרוייהו. קורט של חלתית. גרגיר שחותכין מן העשב של חלתית שקורין אותו לזרא. מאי טעמא. תנן שאסור באכילה. דמפסקי. שיש בו שמנינות, והוא גיעולי גוים. מחליא. ממתקא ליה. חלתיתא מיניה. מן העבד, דודאי בחיי דלוי שרי, דלא שבקיה למעבד איסורא. הרי הן בחזקתן. וסומכין מהן לקנות מהן כל מיני פירות, ואין צריך לתרום מהן תרומה ומעשר. שמוכרין בה תכלת. ויש מעמי הארץ שמוכרין קלא אילן בחזקת תכלת, אבל חצר של חבר אינה חשודה בכך, ואין לחוש, דלעולם היא בחזקת היתר עד שתמצא בו פסול, ויש לדקדק כאן דלא אסרינן שמנונית הסכין אלא משום חורפא דחלתיתא, אלמא דאי לאו הכי הוה שרי משום נותן טעם לפגם, אע"ג דשמנונית הבשר נדבק על פני הסכין, מתפסד ונפגם כשאינו בן יומו. ובפ"ק דחולין [ח' ע"ב] לא אמרינן הכי גבי שוחט בסכין של גוים, דאמרינן קולף, ולא אמרינן נותן טעם לפגם מותר. וכתב הרב בעל העיטור זצ"ל שם [הלכ' הכשר בשר שער א'], טעמא דמילתא משום דתשמישו של סכין הוא תדיר, ושמנו טח על פניו, ואין אומרין נותן טעם לפגם בכלי שאינו בן יומו אלא באיסור הנבלע, אבל באיסור שטח על גבי הכלי שהוא בעינו נותן טעם לשבח הוא, ע"כ. ואם כן קשיא הא דהכא לההיא, ויש מי שתירץ, דהכא מיירי בחנוני המוכר חלתית, ודרכו של חנוני לקנח כליו יפה יפה כשעושה מלאכתו לעשותה בנקיות, ואינו נדבק שומן בסכין, ואין בו אלא בלע, להכי איצטריך טעמא דחורפא דחלתיתא, דאי לאו הכי הוי נותן טעם לפגם, אבל כלי של בעלי בתים, כההיא דהשוחט בסכין של גוים ששומן נדבק על פניו, ובלא טעמא דחורפא דחלתיתא אסור, ולפי תירוץ זה לא גרסינן הכא שמנוניתא דאגבא דסכינא, אלא מחליא ליה שמנוניתא.
חבי"ת. סימן חתיכת דג שאין בה סימן, בשר יין תכלת. אסור בחותם אחד. ביד גוי, דחיישינן לאחלופי מרוב חשיבותם, הילכך צריכין שני חותמות. חמפ"ג. סימן חלתית מוריס פת גבינה. מותר בחותם אחד. ביד גוי, דכיון דלא חשיבי כל כך, לא טרח ומזייף חותם אחד, וא"ת איך פסק הכא רב דביין לא סגי בחותם אחד, ולעיל [ל"א ע"א] גבי פלוגתא דר' אליעזר ורבנן משמע דפסק כר' אליעזר, דאינו צריך אלא חותם אחד, והנכון דלעיל לא פסק אלא במפתח וחותם, דהוו כשני חותמות, אבל בחותם אחד גרידא ודאי אסור, ומיהו יש לדקדק דגבי חומץ ויין מבושל [כ"ט ע"ב] משמע דכיון דליכא משום נסוכי אלא משום אחלופי אמרינן דבחותם אחד סגי, דלא טרח ומזייף, ואם כן בשר ותכלת והני דליכא אלא משום אחלופי, אמאי צריכין שני חותמות, ויש לתרץ דבספיקא דרבנן סגי בחותם אחד, אבל בספיקא דאורייתא בעינן חותם בתוך חותם.
<h2>דף לט:</h2>
אין לוקחין. אפילו מן הישראלים העומדים בסוריא, לפי שהם חשודים, שעוברין על לפני עור לא תתן מכשול, ולוקחין דברים אלו מן הגוים וחוזרין ומוכרין אותן לישראל בחזקת כשרים. אלא מן המומחה. דתגר מומחה לא אתי לאורועי נפשיה. וכולן. כל הדברים האלו. אם נתארח אצל בעל הבית. שבסוריא. מותר. לקנות ממנו אף דברים אלו דבעל הבית. לא שביק התירא ואכיל איסורא. וממאי דאכיל מזבין ליה, דכי אמרינן אין לוקחין ימ"ח מח"ג, מן התגר אמרינן, דדרכו ברמאות. שגר לו. בעל הבית שבסוריא לאורח שבא מעיר אחרת אפילו מדברים אלו, מותר. וכתב הרמב"ם ז"ל [פי"א מהלכ' מאכ"א הכ"ה] דכל חוצה לארץ כסוריא לענינים אלו, וזה לשונו, בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל היו לוקחין היין מכל אדם מישראל, ואין חוששין לו, ובחוצה לארץ לא היו לוקחין אלא מאדם שהוחזק בכשרות וכן הבשר והגבינה וחתיכת דג שאין בה סימן, כמו שביארנו. והמתארח אצל בעל הבית בכל מקום ובכל זמן, והביא לו יין או בשר או יין או חתיכת דג, הרי זה מותר, ואין צריך לשאול, אע"פ שאינו מכירו אלא יודע שהוא יהודי בלבד, ואם הוא מוחזק שאינו כשר ולא מדקדק בדברים אלו אסור להתארח אצלו, ואם עבר ונתארח אצלו אינו אוכל בשר ולא שותה יין על פיו עד שיעיד לו אדם כשר עליהם, ע"כ.
מתניתין. חלב וכו'. בגמרא מפרש דאיצטריך מתניתין להיכא שאין ישראל עומד ורואה ממש, אלא שיושב בראש העדר, ואע"ג שאינו רואה, כיון שאם היה עומד על רגליו היה רואה, שרי, דרתותי מרתת הגוי לערב חלב טמא. והדבש. אשמעינן דלא חיישינן לתערובת איסור, משום שהיה מסריח, ולא עביד הגוי כך, ולא לבשולי גוים, דנאכל כמות שהוא חי הוא, ולא לגעולי גוים שנפלט איסור מכלי הגוי שהרתיח בו הדבש, משום דנותן טעם לפגם הוא ומותר. והדבדבניות. הם אשכלות של ענבים. אע"פ שהן מנטפות. שהן כל כך מבושלות שהיין הוא נוטף מהן, אפילו הכי לא גזרו בהן משום מגע גוי, דלא בעי ליה כלל לאותו משקה, ולא מנסך ליה, ואפילו להכשירו לקבל טומאה לא חשיב משקה, ולא ניחא ליה, שהולך לאיבוד. וכבשין שאין. קמ"ל דלא חיישינן שמא נתן בהם יין או חומץ, אע"ג דהוו משתבחי, דכיון שמוכרין אותן בלא עירוב לא יפסיד יינו. וטרית שאינה טרופה. חתיכות דגים שניכר ראש ושדרה, ויכול להכיר אם הוא דג טהור, והם דגים קטנים מלוחים, ואם מכיר כל החתיכות שהן טהורות פשיטא, ואם אינו מכיר כולן אמאי לא חיישינן שמלח טמאים עם טהורים, דהא בפרק כל הבשר [חולין קי"ג ע"א] אמרינן דאפילו שניהן מלוחין אסורין, ויש מתרצים שמכיר כל החתיכות, וקמ"ל דלא חיישינן שנמלחו עם הטמאים, אי משום דאין דרך למלחן יחד מפני שהטהורין צריכין מלח טפי, אי משום דספקא דרבנן לקולא, וכתב בעל העיטור, דדגים מלוחים של גוים מותרים, אלא שנהגו בהם איסור. וציר שיש בה דגה. הוא דג קטן שנקרא כלכית, הגדל מאיליו בציר טהור, שאם היה בו כלל באותו ציר מדג טמא לא יגדל שם לעולם כלכית, ואע"פ שהכלבית עצמה אין לה סנפיר וקשקשת מותרת, דאשר אין לה סנפיר וקשקשת במים ובנחלים אמר רחמנא, הא בכלים אכול אע"ג דלית לה. ובגמרא אמרינן לכלכית אחת סגי בחבית סתומה, אבל בחבית פתוחה בעינן תרי כולכיות דלאחת חיישינן שמא נפלה בה מעלמא אבל לתרי לא חיישינן. וכתבו בתוספות דאין לחוש שמא השליך בה הגוי כלכית, דלפי שהם רגילים למלוח דגים טמאים שלא נעשה לעולם בצירן כלכית לא ידע במילתא. ועלה וכו'. קמ"ל דאע"פ שנשאר בהן קצת מהקרטין, מ"מ אין דרכן לפסקן בסכין, וגם לא חיישינן שיערב בהן קרטין הנפסקין בסכין. וזית וכו'. זיתים שמכניסין בכלי עגול ומתחממין ונעצרים מאליהם, שנתעבו מחמת שמנן כגלוסקא, ומגולגלים כמו ביצה מגולגלת, כלומר שנתחממו הרבה, וקמ"ל דלא חיישינן למימר מחמת חמרא דרמא עלייהו הוא דרפו כולי האי. השלחין אסורין. תרגום והפשיט [ויקרא א'] [וישלח], שנשמטת גרעינה מאיליה מרוב רכוכא, ודאי מחמת חמרא הוה, ואסורין בהנאה. מן הסלולה. הנמכרין בסל לפני החנוני, מפני שמזלף עליהם יין. מן ההפתק. מן האוצר ששם מקום כינוסן של חגבים מלוחים. מותרין. דאין דרך החנונים לזלף יין עד שנותנו לפניו למכור בסל, ועוד שמתירא שמא יודע הדבר לישראל ויפסיד האוצר, שלא יקנו ממנו. וכן לתרומה. לכהן חשוד, למכור תרומה, ואומר חולין הוא כדי שימצא לוקחין, אין לחוש שעירב תרומה בחולין אלא בכלי שעומד לפניו למכור, אבל מן האוצר ומן הספינה אין לחוש לתערובת תרומה, לפי שאם יודע יפסיד כל אוצרו. יושב ישראל וכו'. פירושה כתיבנא במתניתין. לעולם דאיכא. ואם היה הישראל עומד בריחוק מקום אין הכי נמי דהוה אסור, אלא הכא מיירי דקאי במקום קרוב, דכשיעמוד ישראל על רגליו יראה כל אשר הגוי עושה.
פיסקא. כל שראשה ושדרה. כל שראש ושדרה של [כל] דג ודג ניכר, שיוכל להכיר בשני מקומות אלו אם הוא דג טהור אם לא, לפי שהדגים הטמאים ראשיהם חדין ואין להם חוט השדרה, דמשום סנפיר וקשקשת לא יכילינן להכיר באלו המקומות, שהרי הוסרו מהם כשתקנם והכניסם לכבישה. כל שכולכית אחת. ואם היה מעורב בציר של טמא כלל אין כולכית גדלה בו, וכשיש כולכית, היא ראיה שלא היה שם דג טמא. שוטטות. לשון שטין על פני המים [ביצה ל"ו ע"ב]. ויש מי שפירש דלאו דוקא לומר שאם היה ציר של דג טמא, והשליך הגוי כולכית, שלא היתה חיה, לא אורחא דמילתא נקט, דכשגדלה שם שוטטת.
<h2>דף מ.</h2>
כאן בפתוחות כאן בסתומות. פירש רש"י ז"ל דבפתוחה לא סגי בחדא, דאיכא למימר מעלמא נפל בה, וכן כתב רבנו אלפסי ז"ל בפירוש בפתוחות אחת בסתומות שתים, משמע כפירוש רש"י ז"ל דבפתוחות חיישינן דמעלמא נפל בה וציר זה מדג טמא הוא ולא נתגדלה הך כולכית ממנו, מכאן ראיה דשוטטות לאו דוקא, אבל כשיש [שתי] כולכיות לא חיישינן כולי האי למימר מעלמא נפול, וכשהיא סתומה הא ליכא למימר מעלמא נפל, ובכולכית אחת סגי. ורבנו אלפסי ז"ל לא הביא דין הגמרא דכשהן חביות רבות ולא נמצאת הכולכית אלא באחת מן החביות מה דינייהו דשאר חביות, ואם הפרש בין כולן פתוחות או סתומות. והמפרשים ז"ל פסקו דין הגמרא, יתיב רב חיננא בר אידי קמיה דרב אדא בר אהבה ויתיב וקאמר גוי שהביא עריבה מלאה חביות ונמצאת כולכית באחת מהן פתוחות כולן מותרות סתומות היא מותרת וכולן אסורות אמר ליה מנא לך הא אמר ליה מתלת קראי שמיע לי מרב ושמואל ור' יוחנן. עריבה. פירש רש"י ז"ל עריבה, ספינה קטנה. ופירשו ז"ל דנקט כולכית משום סתומות, ובפתוחות ר"ל דין כולכית, שהותר בשתים. פתוחות כולן מותרות. דכיון שנמצאו שתי כולכיות באחת, תלינן לקולא, ונאמר דכולן מסתמא מין אחד הן, וכמאן דמערבן בהדי הדדי דמיין, וטעמא משום דציר זיעה בעלמא הוא, כדאמרינן פרק גיד הנשה [חולין צ"ט ע"ב], ובדרבנן תלינן לקולא, אבל כשהן סתומות לא אמרינן הכי. מתלתא קראי. פירש רש"י ז"ל משלשה חכמים גדולים שהם כדאי לסמוך עליהם כעל מקרא.
ראש ושדרה של כל אחד. משום דדגים עצמם מדאורייתא מחמרינן בספקן ובעינן שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד, ואע"פ שאין בהם סנפיר וקשקשת לפירוש רש"י ז"ל, אבל הראב"ד ז"ל כתב, משום דבראש איכא סנפיר ובשדרה איכא קשקשת, אבל שאר החתיכות כולן אסורות, ואפילו הציר אסור אטו גופן, כדאמר זעירא אפילו בצירן נמי לא מטבילנא, ומיהו אם נמצאו החתיכות האחרות שוות עם אלו שיש בהן הסימן שמסדרין כולן ונמצא אורך הדג מסודר כהוגן, הרי ניכר שכולן מדג אחד הן, וכולן מותרות, ולא ניחוש דילמא איתרמויי איתרמי ומקרה היה שנתכנו כן ומדג טמא הן, לא חיישינן לזה, והכי מוקי בגמרא הא דמייתי מעשה בגוי אחד שהביא גרב מלאה חתיכות לצידן ונמצא סימן באחת מהן והתיר רבן שמעון את הגרב כולו.
קרבי דגים. מעי דגים הדקין שלהן. ועוברן. הביצים שנברא מהן הדג. אלא מן המומחה. פירש רש"י ז"ל, שהוא בקי בסימני עוברי דגים. ויש שפירשו, אפילו הוא גוי, אם אינו חשוד מותר, [ול"נ] שמהירושלמי נראה דהאי מומחה מוחזק בכשרות, כמומחה דאמרינן פרק התכלת [מנחות מ"ב ע"א], דבירושלמי [פ"ט ה"ט] כללן כאחד ותני אין לוקחין מעי דגים וקרביהן אלא על פי מומחה ואין לוקחין תכלת אלא על פי מומחה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל, לפי שנחשדו עמי הארץ ליקח קרבי דגים מן הגוים בחזקת שהם טהורים ומוכרין אותן לישראל, ושמא טמאים הם. אני מלחתים. אז נאמן, דמרתת משום דלא מצי משתמיט ליה אי אחזינהו לבקי, אבל אי לא אמר אני מלחתים מצי משתמיט ליה ואמר ישראל מכרן לי בחזקת כשרין, ודמיא הא מילתא להא דאלו טרפות [חולין ס"ג ע"ב] גבי ביצים, שאם אמר של עוף פלוני וטהור הוא נאמן. וכתב על זה הרשב"א ז"ל, נראה מדבריו, דאפילו בחשוד סגי באני מלחתים, דהא מדמי לה לשל עוף פלוני וטהור, ואין לך חשוד מן הגוי, אבל הראב"ד ז"ל כתב דבישראל חשוד אינו נאמן עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן. כסימני ביצים. בגמרא לא מייתי האי לישנא תנו רבנן, אלא הכי גרסינן ולבדוק בסימנין דהא תניא כסימני ביצים כך סימני קרבי דגים ולמה לי מומחה, ופריק אמר רבינא כשנימוחו. ורבנו תם ז"ל דקדק מדלא משני רבינא סימני עוברי דגים לאו דאורייתא, כדמשני באלו טרפות [חולין ס"ד ע"א] גבי סימני ביצים סימני ביצים לאו דאורייתא, שמע מינה דסימני דגים דאורייתא ויש לסמוך עליהם להתיר הבורבוטה שאין מוצאין לה קשקשים ומספקא לן אם השירן, ומזה הדעת הוא הראב"ד ז"ל. והרשב"א ז"ל כתב, דכיון דרבנו אלפסי ז"ל לא כתב הקושיא ולא פירוקא דרבינא וכתב באלו טרפות דברי ר' זירא דאמר סימנין לאו דאורייתא, ובברייתא הכא מדמי להו להדי סימני דגים וסימני ביצים, ש"מ דלא סמכינן עלייהו, וסמך לה על אותה סוגיא שבחולין דאיתמרא בדוכתה גבי הלכתא דהאי דינא, ואע"ג דרבינא בתרא הוא, מסתבר טעמיה דר' זירא, וגם רבינו יצחק זצ"ל אומר שאף בדגים אין סומכין בהם בסימנים, אלא שכן כתב בעל התרומות ז"ל [סימן כ"ז]. והרא"ש ז"ל כתב על מה שדקדק רבנו תם ז"ל, ויש לדחות, והאריך. ועוד כתב, קשה מן הירושלמי דפרקין [פ"ב ה"ט], נתן כרבא אמר קומי שמואל, ידע אנא למפרשה בין עוברי דגים טמאים לעוברי דגים טהורים, עוברי דגים טמאין עגולין עוברי דגים טהורים ארוכים, חמא ליה ההוא סלופתא כזה מהו, אמר ליה טמא, אמר ליה לא ביש לך דאמרה על טהור טמא אלא דסופך מימר על טמא טהור, ואם כן יש עובר דג טמא שדומה לשל טהור, ואמרינן באלו טרפות [חולין ס"ד ע"א], כיון דאיכא דעורבא דדמי ליונה סימנין לאו דאורייתא, ודוחק הוא לומר דליכא דדמי אלא שזה היה טועה, עכ"ל הרא"ש ז"ל. סימני ביצים. של עוף. שכודרת. משוכה, שרחבה בראש האחד והולכת ומתקצרת ונמשכת, למעוטי אם תהיה כעדשה, שהיא רחבה למעלה ולמטה. ועגולגלת. עגולה מצדיה ומתגלגלת, דאין צדיה רחבים. כד. רחב, פלטא בלע"ז, כלומר עשוי ככד רחב מקום מושבו. חלבון. אלבורא בלע"ז. חלמון. מזייול בלע"ז. ביצת השרץ. צב ולטאה הם של שמונה שרצים המטמאין אלו הם מטילי ביצים, ונפקא מינה דאם רקמה ונקבה מטמאה במגע. ולפי דעת האומרים דסימני ביצים וסימני עוברי דגים לאו דאורייתא הא דכתבה הריא"ף ז"ל, ללמוד ממנה בשני ראשיה חדין ובשני ראשיה כדין דודאי טמאה, ואפילו אמר של דג פלוני וטהור הוא לא סמכינן עליה. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף מ:</h2>
דרפו טובא. מולץ בלע"ז, וגרעינתה נשמטת. חמרא. וליתסרי באכילה, ומדלא הביא רבנו אלפסי ז"ל מילתא דר' יוסי דאמר בגמרא שלוחין אסורין ומפרש התם דשלוחין היינו כשאוחז הזית בידו גרעינתה נשמטת, כתבו מן המפרשים ז"ל, משמע שסובר הרב ז"ל, דהלכתא כתנא קמא, דתלינן למימר דמחמת משחא דנפיש הוא דרפו כולי האי ולא חיישינן למימר חמרא רמא בהו. הסלולה. הסל שעומד בפני החנוני. הפתק. מקום כנוסן שעצורין שם זה על זה, בלע"ז פילא. עטליזא. שוק. קפרסין וקפלוטות. פירש רש"י ז"ל מבושלין הן, וכבושין הן במכבש, ומתקיימין, ואין בהם משום בשולי גוים דנאכלים הם חיים, ואין בהם משום גיעול דטעם הגעול פגמו ולא משביחו. ורבנו אלפסי ז"ל כתב, האי חגבים דקתני הכא, כבושין נינהו ולא שלוקין, ולפיכך מותרין, אבל שלוקין אסורין, ודייקינן מדקתני לה גבי קפריסין וקפלוטות דכבושין נינהו, ועוד דייקינן מהא דאמרינן לעיל [ל"ח ע"א] אמר רב ברונא אמר רב גוי שהצית את האור באגם כל החגבים שבו אסורין, והוינן בה אי משום בשולי גוים כי האי גונא מי אסיר, כלומר שהגוי לא נתכוין לבשלם ואמאי אסירי, מכלל שאם נתכוין לבשלם ודאי אסירי עכ"ל.
כל הצלמים. שאדם מוצא, אע"פ שאין צורתן כצורת אותן שעובדין תדיר אלא שהן נעשין בצורת המלכים, ומעמידין אותה על שערי המדינה, אפילו הכי אסירי, לפי שיש מקומות שעובדין אותו יום אחד בשנה מפני יראת המלכים, ואע"ג דמיעוטא הוא, ר' מאיר אזיל לטעמיה וגזר שאר מקומות אטו אותן מקומות, ולא אמרינן לנוי בעלמא עבידי, ורבנן סברי דלנוי בעלמא עבידי בכרכים, דרבנן לא חיישי למיעוטא, אבל בכפרים אפילו רבנן מודו דלמפלח להו קא עבידי, ואפילו בכרכים אם יש בידם מקל או צפור או כדור אסורין בהנאה, דדרך גדולה הוא, מקל כרודה את עצמו דרך כנוי העולם, צפור כעף על כל העולם, כדור כאילו העולם ככדור בידו. כל דבר. כגון צרור או קיסם, שנראה שכל העולם דומה לפניו כצרור וקיסם, וכל שכן אם היה בידו סייף ועטרה וטבעת שיש עליה חותם דאסירי בהנאה. סייף. כשופט בסייף. טבעת. כחותם עצמו למיתה. וכתבו המפרשים ז"ל, דודאי של מלכים כולי עלמא מודו דלמפלח עבדי לה לכבוד המלך, כדאמרינן לעיל [ח' ע"א] יום הלידה ויום המיתה, והיינו דאמר ר' מאיר שהם נעבדין פעם אחת בשנה, אלא בסתם צורות פליגי, ר' מאיר חייש אטו אותן של מלכים, ורבנן לא חיישי למיעוטא, וכן משמע בירושלמי [פ"ג ה"א] אם דבר בריא של מלכים דברי הכל אסור, אם דבר בריא של שלטונות דברי הכל מותר, אבל מה אנן קיימין בסתם.
גמרא. אנדרטי. כשמת המלך עושין צורתו בפתח שער המדינה לזכרון, ובמתניתין מפורש פלוגתייהו, שהיא בסתם צלמים, דר' מאיר חייש למיעוטא שהן אנדרטי של מלכים. בשל כרכים. ור' יוחנן בעי נמי פתח מדינה, לפיכך פסקו ז"ל, דאליבא דרבנן דהלכתא כותייהו דבעינן תרתי, שתהא עומדת על פתח מדינה, ושיהא בידה מקל או צפור וכו', הילכך המוצא צלמים בדרך אינן אסורין אפילו יש בידו מקל או צפור. וכן כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ז מהלכ' ע"ז ה"ו], אבל בשל כפרים אפילו אינן על פתח המדינה ואין בידו שום דבר ודאי אסורה, דלאו לנוי עבידא, ומתניתין דבסמוך דשברי צלמים, ר' מאיר היא, ולא חיישינן לכפרים דמיעוטא נינהו, דכרכים שכיחי טפי, כך העלה הרשב"א ז"ל.
<h2>דף מא.</h2>
מתניתין. שברי וכו'. משום דאיכא תרי ספיקי, חדא דשמא לא נעבדו מעולם הני אנדריטי של מלכים שעומדין על פתח מדינה, ואם תמצא לומר שנעבדו אימר ביטלם ולכך שברום, והוי ספק ספיקא, וספק ספיקא לקולא, הילכך מותרין. שכיוצא בהן נעבד. דרך הגוים שעושין מתחילתן צלמים כאלו של תבנית יד או תבנית רגל ועובדין אותן, ולא היו גדולים יותר, ומעולם לא נשתברו, הילכך ליכא אלא חד ספק דשמא נעבדו או לא נעבדו ואסורין. גמרא. ואפילו שברי ע"ז. דודאי נעבדו מותרין, דמאן דאסר צלמים, משום דיהיב להו דין ע"ז, ואם היו שברי ע"ז אסורין הוה אסר נמי שברי צלמים, מאי אית לך למימר ע"ז ודאי נעבדה, וספק אם בטלה גוי, דשמא ישראל שברה, י"ל דסבירא ליה לשמואל דע"ז שנשתברה מאיליה מותרת, וא"כ הוי שבירותיה להיתר, דטפי שכיח ששברה גוי או שנשתברה מאיליה מדשכיח ששברה ישראל והניחה שם ולא ביערה מן העולם. שברי צלמים תנן. ואם איתא דשברי ע"ז מותרין נשמעינן חידוש טפי. משום דקא בעי למתני סיפא תבנית יד. שהוא חידוש טפי למיסר בצלמים, וטעמא דלע"ז שעובדין תמיד, פעמים שהוא משתחוה ליד או לרגל בפני עצמו ומעמידין אותו על בסיסו, אבל דצלמים לא, להכי אשמעינן חידוש טפי באיסור יד ורגל דצלמים מהיתר שברי ע"ז. הא שברים נינהו. ומאי שנא משברים דרישא, הא ודאי דינא הוא דכל השברים יהו מותרין, דהא איכא תרי ספיקי.
<h2>דף מא:</h2>
על בסיסן. על כנם, מקום המתוקן להם, דכיון דאותבינהו התם, ודאי פלחינהו, ולאו דין שברים להו. שנשתברה. שנפלה מן הגג ונשברה. אסורה. דהא לא בטלה גוי בידים. מותרת. דסתמא בטולי בטלה, מימר אמר על עצמה אינה מצלת כל שכן שלא תציל אחרים.
<h2>דף מב:</h2>
לא נהנין. מדרבנן. ולא מועלין. אם נהנה לא מעל מדאורייתא, שיתחייב קרבן מעילה, דמיירי שעצי הקן הם מגידולין הבאים באילן אחר שהוקדש, והוא לא הקדיש אלא אילן, אבל הגידולין שבאו באילן לאחר מכן, קא סבר האי תנא אין מעילה בגידולין, ומדרבנן הוא דלא נהנין, דילמא אתי לאתהנויי מעצי האילן שהיו שם בשעת הקדש. של אשרה יתיז בקנה. וישרוף עצי הקן, אלמא ע"ז שנשתברה מאיליה מותרת. יתיז באפרוחים. אפרוחים שקננו בעצי אשרה, כיון דגדולים כל כך דמצו למיזל כל אימת דבעו, לא אסרינן להו, דהא לא חשיבי כגוף האילן, ויתיז לאו אעצים קאי, אלא אאפרוחים, ואיצטריך לאשמועינן דלא גזרינן התזת אפרוחים משום שמא יעלה דרך האילן, ורישא דלא נהנין בקן, דעצים דגדלי בהקדש דאסור מדרבנן, וכל שכן באשרה, דמדאורייתא נמי אסורה, וסיפא באפרוחים, וגלי באשרה וה"ה להקדש, והא דתני ברישא לא מועלין, כדאמרן, דקסבר אין מעילה בגידולין, והא דברישא לא עריב הקדש ואשרה, משום דלא שייכא מעילה באשרה. אסברה לך. למתניתין אליבא דר' יוחנן. כאן וכאן. בין בהקדש בין באשרה, מותר, דאין צריכין לאילן. בביצים. שצריכין לאילן, וגזור בהו רבנן כעל אילן עצמו, וכן באפרוחים הצריכין לאמן. והלכתא כר' יוחנן. דסתם מתניתין כר' יוחנן אזלא, דנקט שברי צלמים אבל ע"ז לא, אלמא מסתמא לא אמרינן בטולי בטליה, וכן הא דיתיז, שהוא מסקנא דשמעתא, אליבא דר' יוחנן סלקא.
מתניתין. ועליהם צורת חמה. מזל חמה, ומשום הכי נקט הני תלתא, משום דהני אורחייהו למפלח להו, ודרכן לטרוח ולעשות צורתן בשביל זכר קלונם, אבל שאר דברים, אע"פ שעושין אותם, אינם כל כך חשובים בעיניהם שיעשו צורתן אלא לנוי בעלמא. לים המלח. מקום שאין יד שולטת בו. אבל במקום אחר לא, שמא ימצא ויהנה המוצא. מכובדין. שירין נזמים וטבעות. מבוזין. יורות וקומקומוסין ומחמי חמין. אסורין. מן הסתם, דאי ודאי וברור הוא שעובדין אותן, אפילו על המבוזין אסורין, ואם הוא שאינן נעבדין, אפילו מכובדין מותרין. והכי איתא בירושלמי [פ"ג ה"ג] על הא מתניתין, מה אנן קיימין, אם דבר בריא שנעבדין, אפילו מבוזין אסורין, ואם דבר בריא שאין נעבדין, אפילו מכובדין מותרין, אלא כינן קיימין, בסתם, ע"כ. אלא הכי קאמר, להני תלתא דפלחי להו ברוב המקומות, חיישינן דילמא ציירינהו למפלחינהו, אע"ג דלא ידעינן בבריא אי פלחי להו אי לאו. והרשב"א ז"ל כתב, הילכך בזמן הזה שחוקקין חקקי און בכלים ומציירין בהם שתי וערב ודמות מניקה, אף המוצא כלים שיש בהן דמות מיניקה ושתי וערב אסורין, ועוד שכן דרכן בבריא לציירן בסייף ובכלי מלחמתן, ומגפפין ומנשקין בשעת מלחמה, עכ"ל. צורת דרקון. צורת נחש שרף מעופף, שיש לו סנפירין בין פרקי צוארו. נעשה זבל. שהוא יפה לקרקע, והיה נהנה ממנו.
<h2>דף מג.</h2>
גמרא. ציצין. סנפירין, תרגום סנפיר ציצין, אבל אם אין לו ציצין בין פרקיו מותר, שאין דרכן לעובדו. סטרו. הכהו על לחיו. ע"ז שלו ושל חבירו. דלא חזינן שהקפיד לשאול אם היה עובדו אם לאו. בעל כרחו. שעד שהכהו לא היה רוצה לבטל. ושאינו יודע. שהרי מצא גוי קטן ולא אמר לו כלום. גרסינן בפרק השוכר הפועל [ס"ד ע"א], גר תושב מהו שיבטל ע"ז, דפלח מבטל דלא פלח לא מבטל, או דילמא כל בר מיניה מבטל, והאי בר מיניה הוא, ופשט רב נחמן, מסתברא דפלח מבטל דלא פלח לא מבטל, פירוש, איזהו גר תושב, זה שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז עוד ושיקיים שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח. הכזה ראיתם. כמה היה בעיניך נראה שהיתה רחבה פגימתה ולאן היתה נוטה הפגימה, לצפון או לדרום, ואם היו מכחישין זה את זה לא היה מקבלן, והעדים שהיו יודעין שכל כך היה בודקן היו יראין ומדקדקין היטב בראייתן. להבין ולהורות. מותר לעשות. לא תעשו בדמות שמשי. מכל מה שעומדין אתי למעלה, אפילו דמות כוכב ומלאכי השרת, ודוקא בכנפיהם בדמות שמפרש ביחזקאל בשש כנפים [א' ו'], ואם חסרה אחת מן הכנפים נראה מן המסקנא דשרי, כדשרינן במנורה. הפרצופות. מאותן שיש בארץ, כגון נשר ושור ואריה, כולן מותרות ואע"פ שמשמשין לפניו במרום, לא אסרה תורה אלא דמות ארבע פנים בבת אחת, כמו שהן יחד מחוברין למעלה בגוף אחד, אבל בגופין מחולקין שרו למעבד, נשר לחודיה או שור [לחודיה] או אריה [לחודיה], חוץ מפרצוף אדם, דאפילו לחודיה אסור, כדחזינן מלא תעשון אתי, שהיה יכול לומר עמי, וכתב אתי למדרש אותי, כלומר דברי משה, לא תעשון צורתי דהיא צורת אדם ברגלים וידים ועינים, ואם יחסר מאיבריו לא מיתסר אלא משום חשדא, ולא לקי על עשייתו, וכן אי עביד צורת אדם בהדי שני פנים, שור ונשר, או אריה ונשר, לא לקי משום צורת אדם, שאין זה צורת משה, ואי עביד כולהו ארבע פנים, אדם אריה ושור ונשר, הני דלא לקי משום לא תעשון אותי, מ"מ לקי משום לא תעשון אתי, שהם דמות שמשי שמשמשין לפני במרום. בית תבנית היכל. בארכו וברחבו וברומו ושיעור מדת פתחיו, אבל אם נשתנה במקצת מותר, כדאמרינן במנורה של שמונה וכן של תשעה או יותר לפי שאין דומה לשל מקדש, אבל של שבעה לא יעשה, שדומה לשל מקדש. ואפילו של וכו'. שאף של שאר מיני מתכות כשרה במקדש אע"פ שאינה של זהב, כדילפינן בהקומץ רבה מכלל ופרט וכלל, אבל של עץ שרי, שאינה במקדש, שהפרט מפורש של מתכת. ר' יוסי בר יהודה אומר אף של עץ לא יעשה. שאף היא כשרה במקדש, שהרי מלכי בית חשמונאי עשו במקדש מנורה של עץ לאחר שנכנסו יונים להיכל וטימאו כל השמנים שבהיכל ונטלו כל כליו וגברה יד בית חשמונאי וניצחום, דר' יוסי בר יהודה דריש ליה ברבוי ומיעוט, ועשית מנורה ריבה, זהב טהור מיעט, מקשה תעשה את המנורה חזר וריבה, ריבה ומיעט וריבה, ריבה כל מילי אפילו עץ, מאי מיעט, מיעט חרס. וכתב הרשב"א ז"ל, דלרבן גמליאל דסבר דלא אסרה תורה דמות שמשי במרום כשעשאום גוים ומותר לישראל לקיימן אצלו, היינו משום שאינן עשויין לתשמיש, אבל דמות שמשי עולם התחתון, כגון תבנית היכל ותבנית עזרה ומנורה, אפילו כשאחרים עשו לו, אסירי לאשתמושי בהו, דהני לתשמיש עבידי, ודרך תשמישן אסרה תורה, והכי דרשינן לא תעשון אתי, לא תעשו לתשמישכם דמות שמשי, ואפשר דאפילו עשייה גרידתא בלא תשמיש אסור, כגון בנאי ישראל שבונה כמותן לגוי, דאף עשייה נמי אסרה תורה, ע"כ. ורבנו אלפסי ז"ל לא הביא הא דר' יוסי בר יהודה משום שדחו לה רבנן, כדאיתא בגמרא אמרו לו משם ראיה שפודין של ברזל היו וחפום בעץ העשירו עשאום של כסף חזרו והעשירו עשאום של זהב.
<h2>דף מג:</h2>
חותמה בולט. צורתה בולטת. מותר לחתום בה. דכשהוא חותם שוקע החותם בשעוה ואינו נראה מבחוץ. שוקע אסור לחתום בה. דכשהוא חותם בה חותמה בולט, הך ברייתא מביא בגמרא על תירוצא דפרכא דפריך לר"ג שעשה צורות לבנות מברייתא דלא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשי שמשמשין לפני כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ותירץ שאני ר"ג דאחרים עשו לו, ופריך תו והא רב יהודה אחרים עשו לו, פירוש צורה בטבעת שהיה מניח, וקאמר ליה שמואל לרב יהודה שננא סמי עיניה דדין, ותירץ התם בטבעת שחותמה בולט ומשום חשדא כדתניא טבעת וכו', מביא הך ברייתא, ופריך תו ומי חיישינן לחשדא והא ההיא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא ואוקימו בה גוים אנדרטא והוו עיילי בה אבוה דשמואל ולוי ומצלו בה ולא חיישי לחשדא, ותירץ רבים שאני, פירוש סמי עיניה, פחוס צורתו. דשף, פירש רש"י ז"ל שם מקום שהיה במדינת נהרדעא, ויש אומרים יכניה וגלותו נטלו עמם מאבני ירושלים ומעפרה ושם בנאוה והיינו שף ויתיב דנשוף מכאן ונתישב כאן. ויש לנו ללמוד דינים רבים מסוגיא זו, וכדפירשו בעלי התוספות ז"ל, דשנויא דאחרים עשו לו, לאו למימרא דר"ג צוה לעשותה, דאמירה לגוי אפילו בדבר שאינו של שבת מיבעיא לן בבבא מציעא [צ' ע"א] חסום פי פרתי ודוש בה מהו, בהשוכר את הפועלים, ולא אפשיטא, ומהא דרב יהודה שמענו דאע"ג דאחרים עשו לו אסור להשהותו, ומהא דאבוה דשמואל ולוי שמענו דבר גדול, שבית הכנסת קדום בקדושה אע"ג שיש בו צלם שהעמידו שם הגוים מותר לישראלים כשרים להתפלל שם, ואין לחוש לחשד, ופריך והא רבן גמליאל יחיד הוה, ואבוה דשמואל ולוי משום דהוו רבים הוא דלא חיישי לחשדא, ופירוש בולט, שהצורה בולטת לגמרי, שנראית עליונה על החותם או על הלוח, אבל צורות שאורגין בבגד או שמציירין בסמנין על הכותל או על טבלא, הרי זו אינה בולטת ומותרת. וכ"כ הרמב"ם ז"ל [פ"ג מהלכ' ע"ז ה"י], ומהא דלא משני צורת לבנה דרבן גמליאל לא היתה בולטת, כתב הרא"ש ז"ל בתוספות בשם ריב"א ור"ת ז"ל, דבחמה ולבנה ומזלות אין חילוק בין בולטין לשוקעין, כי ברקיע נראין שוקעין, ולא מפליגינן בהכי אלא גבי פרצופין וכיוצא בהן, והיינו דמות שמשי דתניא לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשי שמשמשין לפני כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות. וחותמה שוקע דתניא מותר להניחה ואסור לחתום בה, כתב הרשב"א ז"ל, היינו צורות שאסור לעשותן כפרצוף אדם ושמשים של מרום, אבל שאר צורות ואפילו צורת דרקון מותר לחתום בה, דלא עדיפא חתימה מעשיה, ובגמרא אמרינן בעשיית צורת דרקון, אי בעושה צורת דרקון מי אסיר, ומדפריך הכי בהדיא, ולא משני בבולט, ש"מ דצורת דרקון אפילו בולט מותר לעשותו, ומיהו אם צורת דרקון בולט הוא אסור להניחה משום חשדא, וכ"כ הרב בה"ג, טבעת שחותמה בולט והוא שיש עליה צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון, ע"כ. ובפרצוף אדם נמי תניא בתוספתא [פ"ו ה"א] ר' אלעזר בר צדוק אומר כל הפרצופות היו בירושלים חוץ מפרצוף אדם בלבד, משמע דבפרצוף אדם איכא חשדא.
פיסקא. למעלה מן המים. על אוגני הכלי. למטה מן המים. בשולים ובדפנות. אלו ואלו מבוזין הם. שמשתמשין הן במאכל ובמשתה, ואינן מכובדין אלא העשויין לתכשיטין. שירין. צמידים. קומקמוסין. סירות קטנות של מתכת. שעל השירין וכו'. יש מפרש דדוקא אלו וכיוצא בהן, שהם דבר המתקיים והעשוי לכבוד, קרי מכובדין, אבל בגדים שהן לתשמיש ועשויין לבלות, בכלל סדינים הם, ואע"פ שהם משש ומשי ורקמה, ובירושלמי [פ"ג ה"ג] גרסינן, א"ר קריספא והדה כסות דבר של בזיון הוא, והרמב"ם ז"ל [פ"ז מהלכ' ע"ז ה"ח] מנה שראין בכלל מכובדין, וכתבו מן המפרשים ז"ל, דצורת שתי וערב שעל המטבעות, מבוזין קרינן להו, ולא מתסרי משום כך, כי היכי דלא מתסר משום צורת חמה ולבנה ודרקון שדרכן להיות נעבדין, ועוד דפשיטא לן דלא נעשו על המטבעות אלו כדי לעבדן, וגרסת ר"ח ז"ל כך היא, על הסדינין ועל המטבעות.
<h2>דף מד:</h2>
מתניתין. פרוקלוס. מין גוי היה, ובגמרא קורא לו הגמון. אפרודיטי. שם ע"ז והמרחץ עומד בחצירה. אין משיבין. דברי תורה. במרחץ. לפי שאדם עומד ערום, וכתיב ולא יראה בך ערות דבר, ועוד שהוא מקום מזוהם. היא באת בגבולי. שהמרחץ קודם לה, והמרחץ נעשה לכל הבא לרחוץ, ולא כל הימנה שתהא גוזלת את הרבים, ועוד תשובה אחרת, אין אומרין נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי, דמרחץ לאו דבר של נוי הוא, אלא אפרודיטי נוי למרחץ, נמצא שהיא משמשתו, והיא טפל ומרחץ עיקר. ביב. חריץ העשוי בקרקע לבלוע שופכין שלא יטנפו הקרקע, ובלע"ז אלבילייון. אלא אלהיהם. דכתיב אבד תאבדון וכו'. ואע"ג דתנן בפרקין [נ"ג ע"א], רקק בפניה השתין בפניה זרק בה צואה לא בטלה, פריקו לה בגמרא דהתם חדא זימנא, שכועס עליה והדר מפייס לה כדכתיב והיה כי ירעב והתקצף וגו' וכתיב ואל ארץ יביט כלומר שיחזור לסורו, אבל הכא כל שעתא ושעתא משתינין בפניה, ובודאי בטלה, הא אם היתה נעבדת היה אסור לרבן גמליאל לרחוץ, ואע"ג שלא יתן שום שכר ברחיצה, ותנן ע"ז שהיתה לה גנה או מרחץ נהנין מהם שלא בטובת כומרים, וטעמא יהיב בגמרא, דכיון דרשב"ג חשוב הוא כשמקבל מתנה מהם חשיבא להו מילתא כאילו קבלו ממנו שכר גדול.
גמרא. חוץ מבית המרחץ. ודברי תורה הן מה שאמר לו אין משיבין. בלשון חול. בלע"ז. דברים של חול. שאינם דברי תורה. אסור לאומרן בלשון חול. דקדשה תפסי. כשיצא. מבית המרחץ. אמר לו, אבל בעודו בבית המרחץ לא השיב לו כלום. וא"ת והא ממתניתין משמע דקודם שיצא אמר לו, וי"ל ולפרש לישנא דמתניתין הכי, אמר לא אין משיבין במרחץ כשיצא, או נאמר דמתניתין איירי בבית האמצעי שאסור בדברי תורה ומותר בשאלת שלום, ודבר מועט כזה לא אסרו בו, אי נמי השיב משום איבת ההגמון, שלא יקפיד עליו אם לא ישיב, אמנם קשה למה לא תירץ זה התלמוד. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף מה.</h2>
מתניתין. הם מותרים. ההרים עצמם מותרים לזרוע בהם ולחצוב מהם אבנים לבנין, דמחובר לקרקע אינו נאסר. ומה שעליהם. כגון אם ציפה בהם זהב או כסף או מעיל, ואע"ג דאינהו לאו ע"ז מקרו, גזירת הכתוב הוא שכל מה שהוא תלוש שהוא מונח עליו מתסר בהנאה, דהא כתיב עליהם. ועובדיהם. של הרים. בסייף. אם הם בני נח, ואם ישראל בסקילה, לפי שהם מכעיסים להקב"ה בדבר שאין בו תועלת, מידי דהוה למשתחוה לחמה ולבנה, שהם אין נאסרין ועובדיהם בסקילה. ולא ההרים. לא אמר שנאבד ההרים עצמם. מפני מה. בא לפרש, מאחר שהוא כן, שהמחובר לקרקע לא מתסר, למה אשרה אסורה, כדכתיב ואשריהם תשרפון באש, ולא דרשינן תחת כל עץ רענן ולא רענן עצמו, והשיב לפי שהיה שם תפיסת ידי אדם, שהרי אדם נטעו מתחלה לכך, מה שאין כן בהרים, ובגמרא מפרש דאיכא בין תנא קמא לר' יוסי הגלילי אילן שנטעו ולבסוף עבדו, דלתנא קמא כל שהוא מחובר עכשיו מותר אע"פ שעובד אותו, ולר' יוסי דקאמר כל שיש בו תפיסת יד אדם, אתא לאיתויי נטעו ולבסוף עבדו, שאסור, כיון שהיה בו תפיסת יד אדם. אני אדון ואובין. אני אפרש דהאי תחת כל עץ רענן לאו לדרשא אתא, דהא לגופיה איצטריך, להודיענו אותן המקומות שנותנין שם צורות של ע"ז והם ההרים והגבעות ועץ רענן, שבידוע ששם ע"ז, וחייב אתה לשרש ולבער אותה, והא דאמרינן דתחת כל עץ רענן לא אתא לדרשה אלא לסימנין, ועל ההרים דרשינן ולא אמרינן לסימנין דוקא, היינו משום דאשכחן קרא אחרינא דכתיב ואשריהם תשרפון באש, ואילו גבי הרים לא מצינו איסור בכל מקום ולא מצינו דוקא עליהם הוא דאסור דכתיב אלהיהם על ההרים שהוא דרשה ולא ההרים אלהיהם.
<h2>דף מז.</h2>
גמרא. מי מאיס כלגבוה. דאסרינן לגבוה נעבד במחובר מק"ו דאתנן, ומה אתנן דמותר בתלוש להדיוט, אסור במחובר לגבוה, דכתיב לא תביא אתנן זונה וכו', לא שנא תלוש ולא שנא מחובר, ע"ז דאסיר בתלוש להדיוט, דכתיב אלהיהם על ההרים וכו', אינו דין שיהא אסור במחובר לגבוה. אשרה. שנאסרה אף להדיוט. שבטלה. כדאמרינן במתניתין נוטל מה שהחליף, והכי קא מיבעיא ליה אי ראויה שוב לגבוה אי לא. יש דחוי. מי שייכא תורת דחוי במצוות, הואיל ונדחית בעודה אשרה תדחה עולמית. או אין דחוי. ומשתרי למצוה. כי חזר ונתגלה נמי. מאי הוי, הא אידחי ליה כשכיסתו הרוח, כיון דכל זמן דלא נתגלה פטור מלכסות אדחי ליה מכסוי. לקולא. כגון אשרה שבטלה למהדר לאשתרוי לולבו למצוה. לחומרא, כגון כסוי דמחייבין למהדר ולכסויי. ספוקי מספקא ליה. כתב הרא"ש ז"ל בתוספות, הילכך נראה דחזר ונתגלה יכסה בלא ברכה. עוד כתב ז"ל, יש דחוי אצל מצוה, וכגון שבטלה ביום טוב, דאי בטלה מערב יום טוב אין כאן דחוי, כדאמרינן בסוכה [ל"ג ע"ב] נקטם ראשו ועלתה בו תמרה מערב יום טוב כשר, ומיבעיא ליה נקטם ראשו מערב יום טוב ועלתה בו תמרה ביום טוב מהו, אי יש דחוי או לא, וא"ת מאי שנא מדאמרינן בפרק לולב הגזול [סוכה ל"ב ע"ב], גבי היו ענביו מרובין מעליו, ואפילו אשחור מערב יום טוב, ואם מיעטו ביום טוב כשר, וא"כ פשוט מינה דנראה ונדחה חוזר ונראה, וי"ל דשאני ענבים שבידו למעטן, אבל עליית תמרה ובטול אשרה דעל ידי גוי אינו בידו, עכ"ל. מהו למצוה. הראב"ד ז"ל כתב דכי קא מיבעיא ליה, לכתחלה מיבעיא ליה, מי מאיס כלגבוה ולא נפיק ביה לכתחלה או לא, אבל בדיעבד אם נטלו ויצא בו לא קא מיבעיא ליה דודאי יצא, כדאמר רבא [סוכה ל"א ע"ב] לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר, ואפילו קודם ביטול נמי יצא בו, דמצוות לאו ליהנות ניתנו. והרמב"ן ז"ל כתב, דכיון דמיבעיא ליה אי הויא כלגבוה או לא, שמעינן מינה ודאי דאפילו בדיעבד בעי, דלגבוה לעולם אסור, כאתנן זונה, דמחובר, דאסיר לגבוה, מאתנן זונה גמיר לה בגמרא, ודריש לקיש פליגא אההיא דרבא דלולב של ע"ז, וללישנא דרב דימי נמי לית ליה דרבא, דמדקרי ליה דחוי, אלמא קודם שביטל אם נטל לא יצא. ורבנו אלפסי ז"ל לא כתבה ההיא דריש לקיש ולא לההיא דרבא דמסכת סוכה, וכתב הרשב"א ז"ל, אפשר שסמך על ההיא דרב יהודה שכתב במסכת ראש השנה [כ"ח ע"א] דאמר בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא, דאלמא דלענין מצוה לאו כלגבוה דמיא, וליכא למימר דשאני שופר דבקולו הוא יוצא, שהרי אי הוה מדמינן ליה כלגבוה, אפילו קול היה נאסר, וכדאמרינן לקמן בגמרא גבי המשתחוה לבהמה, קרניה מהו לחצוצרות, שוקיה מה הן לחלילין, בני מעיה מה הן לכנורות, אליבא דמ"ד עיקר שירה בכלי, ושירה מעכבת את הקרבן, לא תבעי לך דודאי אסירי, וכן כתב הרמב"ן ז"ל ומסתברא לן דהלכתא כרבא וכרב יהודה, דמר אמר בשופר ומר אמר בלולב, וריש לקיש לגבייהו יחידאה הוא, ורב דימי נמי לא תני ליה לדריש לקיש הכי, ועוד דריש לקיש נמי לא מפשט פשיטא ליה, אלא עלתה ליה בספק, ואינהו דפשיטא להו, כותייהו עבדינן, עכ"ל. והרא"ש ז"ל כתב דריש לקיש אית ליה דרבא, אלא דרבא איירי באשרה האסורה להדיוט, ויצא משום מצוות לאו ליהנות ניתנו, והכא איירי ריש לקיש באשרה המותרת להדיוט, שהרי בטלה, או משום מחובר שאינו נאסר להדיוט, לרבנן דהלכתא כותייהו באילן שנטעו ולבסוף עבדו דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, ומהא נפקא דמחובר לא מיתסר להדיוט, ומיהו לגבוה אסור, מקל וחומר דאתנן דאסור לגבוה דכתיב קרא לא תביא אתנן וגו' לא שנא תלוש ולא שנא מחובר, והואיל ואסור לגבוה בעי ריש לקיש מי מאיס לכתחלה למצוה כלגבוה או לא.
מתניתין. כותלו סמוך לע"ז. לבית ע"ז, שהיה אחד מכותליו סמוך לבית ע"ז, והבית עצמו נעבד. אסור לבנותו. שבונה כותל לע"ז. כונס לתוך שלו. לקרקע שלו. ארבע אמות. ועובי הכותל עולה לחשבון הארבע אמות. היה שלו ושל ע"ז. שמקום הכותל חציו שלו.
<h2>דף מז:</h2>
נדון מחצה על מחצה. אותו חלק של ע"ז אינו עולה בכניסת הארבע אמות, אבל חלקו עולה לו, שאם היה עוביו שתי אמות מונה האמה שלו וכונס עוד שלש אמות לתוך שלו. כך פירש רש"י ז"ל ור"ח ז"ל. והרמב"ם ז"ל [פ"ח מהלכ' ע"ז ה"ה] פירש מחצה על מחצה, מחצה שלו מותר בהנאה, ומחצה של ע"ז אסור. וכתב הרמב"ן ז"ל, ונראין הדברים דדוקא במכיר האבנים שכנגדו או כל זמן שלא נפל חופר בה ונוטל אבנים ועפר עד חציו, אבל אם אינו מכירן הכל אסור, וכן דעת רש"י ז"ל דאין ברירה. כשרץ. במגע. מטמאה במשא. דכתיב וכל הנוגע בכל כלי אשר ישב עליו יטמא, אלמא טמאת לכלי שנשא אותה ואע"פ שלא נגעה, שאפילו היו עשרה כלים זה על גב זה כולן בכלל אשר תשב עליו יטמא. תזרם וגו'. בע"ז משתעי. גמרא. קא שביק רווחא, כשכונס לתוך שלו. היזמי והיגי. קוצים וברקונים. לתינוקות. דליכא משום צניעותא, דאילו לאנשים גדולים אפילו בלילה לא אפשר להפנות שם משום צניעותא, כדאמרינן פרק הרואה [ברכות ס"ב ע"א] כשם שנפנה ביום יפנה בלילה, שיהא נפרע מיושב וכשיעור שנתנו חכמים טפח וטפחיים, אלמא צניעותא בעינן.
מתניתין. שלשה בתים הם. שלשה דיני בתים הם לענין ביטול עבודה זרה. שבנאו. תחלת בנינו לעבודה זרה, והיו עובדין את הבית עצמו. הרי זה אסור. דכל הבית הוי עבודה זרה, ואם גוי בנאו אסור עד שיבטלנו, שיתיז ממנו מקצת, ואם ישראל אסור עולמית. סיידו. שהיה בנוי הבית לדירת אדם ולא לע"ז, אלא שאחר כן סד אותו בסיד לשם ע"ז. וכיידו. עשה בו ציורין לשם ע"ז. נוטל מה שחידש. אם ישראל רוצה לבטלו נוטל מה שחדש ומותר הבית, ואע"פ שלא ביטלו גוי, או אפילו היתה של ישראל משומד, שאין ע"ז שלו בטלה, הכא בטל, דהא לא נאסר אלא החידוש, והחידוש אסור בהנאה לעולם, ודוקא בנטילת ישראל, אבל בנטילת גוי, בנטילת כל שהו סגי, וכדתנן [מ"ט ע"ב] נטל ממנה מקל או שרביט או עלה הרי זו בטלה, והבית אינו נאסר, שאין משמשי ע"ז אסורין עד שיעבדו לע"ז הנעבדת, אבל משמשין שהניחו עליהן ע"ז שלא נעבדה עדיין אינן אסורין. הכניס לתוכו ע"ז. ואת הבית עצמו לא נתכוין לעבוד, ולא הקצהו לתשמיש ע"ז, אלא לפי שעה הכניסה לתוכו. וכתב הרשב"א ז"ל, ומיהו אם הקצה אותן לתשמיש ע"ז והעמידן בתוכן דרך קבע, אסורין עד שיוציאנה משם גוי על דעת שלא יחזירנה שם, שזהו ביטולן, זהו דעת רש"י ז"ל, וכן נראה מן הירושלמי [פ"ג ה"ז], ע"כ.
גמרא. תלוש ולבסוף חיברו. אבני הבית היו תלושין ובנאן וחברן בקרקע. אע"פ שלא השתחוה. דקסבר תנא דידן ע"ז אסורה מיד אע"פ שלא נעבדה. בנה והשתחוה הוא חד. חד חשיב, דבין בנה בין השתחוה כולו נאסר, אם של גוי היה גוי צריך לבטל, ואם של ישראל לא היה בטלה לה עולמית ואסורה. כתב הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל, אמר רב המשתחוה וכו', דקסבר תלוש ולבסוף חיברו לגבי ע"ז כתלוש דמי, ומיהו אילן שהוא מושרש וגדל מן הקרקע מחובר הוי, ומותר כרבנן דשרו, והכי מפרש לה להא דרב במעילה [כ' ע"א] פרק הנהנה, דגבי מעילה נמי בית תלוש הוי, ואילן ליכא מאן דאמר מעל, והא דרב הלכתא היא, דהא ליכא מאן דפליג עלה. עוד כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל, דחלוקי נחל הם כאבני הר ואינם נאסרים בהשתחואה, כדמשמע בירושלמי [פ"ג ה"ה], השתחוה לביצה, חזקיה אמר לא אסרה ור' יוחנן אמר אסרה, א"ר זעירא בביצה פליגי בחלק נחל לא פליגין, אמר רב הונא וקרא מסייע למ"ד בחלקי נחל לא פליגין דכתיב בחלקי נחל חלקך הם גורלך. פירוש מאן דמר לא פליגין, דדמו טפי להר, שנבראו מששת ימי בראשית, אבל ביצה אוכל היא ולא דמיא להר.
מתניתין. שלש אבנים הן. לענין ביטול ע"ז כדפירשנו לעיל בבתים. שחצבה. מן ההר. לבימוס. הוא מקום מושב ע"ז, שמושיב הצלם עליה, ועובדין הבימוס עצמו כע"ז, כך פירש רש"י ז"ל. וכתבו המפרשים ז"ל, שהוצרך רש"י ז"ל לפרש כן בבית ואבן ואילן דלקמן, שהן עצמן נעבדין, דאילו במשמשין לדברי הכל אינן אסורין עד שיעבדו, ומיהו כתבו בתוספות, דחצבה לאו דוקא, דה"ה זקפה, כדקיימא לן זקף לבינה להשתחוות לה אסרה. והרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל כתב, שלא היו עובדי ע"ז נוהגין לעבוד את הבימוס אלא כשחצבוהו לכתחלה לבימוס, ואם גוי חצבה צריך גוי לבטלה ולחסר ממנה מעט עד שתפגם, ואם ישראל חצבה לעבוד עליה ע"ז אסורה עולמית. סיידה וכיירה לע"ז. והיא היתה חצובה ועומדת. נוטל. ישראל. מה שחידש. הגוי, ושוחק וזורה לרוח, והאבן מותרת, שלא נעשה ע"ז אלא החידוש, ולא נתכוין לעשות לא הבית ולא האבן תשמיש ע"ז. ועוד כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל בחידושיו, דמשמשין שהניחו עליהן ע"ז שלא נעבדה עדיין אינן אסורין, ואפילו למאן דאמר ע"ז של נכרי אסורה מיד. העמיד עליה ע"ז. לפי שעה ולא הקצה האבן לבימוס. וסילקה ה"ז מותרת. דאינה צריכה ביטול. וכתבו ז"ל, דמן הירושלמי משמע דאבני הר שנדלדלו, אע"פ שהגביהן מן ההר ולאחר שהניחן על הארץ השתחוה להן, לא אסירן, דמשום הגבהה לא חשיב בהכי תפיסת ידי אדם, דגרסינן בירושלמי [פ"ג ה"ה] ביצת ע"ז שנעשית אפרוח אתפלגין כהנא וחזקיה כהנא אמר מותרת וחזקיה אמר אסורה, וקשה על דעתיה דחזקיה, אם כשהכניסה לפנים מן הקלקלין, תא חמי, אילו השתחוה לה לא אסרה ומפני שהכניסה לפנים מן הקלקלין אסרה, א"ר יודן אבוי דר' מתתיה בשנדר לע"ז, ומדלא אשכח גוונא אחריתי אלא בשנדר לע"ז, [שהוא] דלא כהלתא דקיימא לן [מ"ד ע"ב] דאין הקדש לע"ז, ואמאי לא אמר כגון שזקפה והשתחוה לה, ואפשר דזקיפה לפנים מן הקלקלין לא מעלה ולא מורידה, דאילו בעלמא זקף לבינה והשתחוה לה ע"ז היא, דזקיפתה היינו עשייתה, אבל משום שהגביהן תחלה אם לא זקפן כשהשתחוה אפשר דלא מיתסר. גמרא. סייד חקק בה צורה בברזל, ואפילו הכי סגי ליה בהאי ביטול דמתניתין, ולא בעי ביטול דגוי. ותיאסר כולה. ותבעי גוי לבטלה, או אם היתה של ישראל תאסר עולמית. קמ"ל. דבנוטל ישראל מה שחדש סגי.
<h2>דף מח.</h2>
מתניתין. שלש אשרות. לענין ביטול ע"ז, וכדאמרן לעיל לענין בתים ואבנים. גדעו. גוי או ישראל לצורך ע"ז, לעבוד הגידולין שיגדלו בו מכאן ואילך, והוא כבר היה נטוע שלא לשם ע"ז כשבא ישראל ליהנות ממנו. נוטל מה שהחליף. ושורפו, כדין אשרה, ועיקרו מותר בהנאה, דאע"ג דגדעו ופסלו לא מיתסר עיקר. וכן פסק הרמב"ם ז"ל [פ"ח מהלכ' ע"ז ה"ג], אבל גדעו ופסלו ואחר כך השתחוה לו כדי לעבוד האילן כולו, אפילו עיקרו נמי אסור, דכיון שנעשה בו מעשה והשתחוה לו אסרו, כדאמרינן לקמן [נ"ד ע"א] המשתחוה לקרקע עולם לא אסרו חפר בו בורות שיחין ומערות אסרו, ולא סגי ליה אלא בביטול גוי, וכן הדין בבית ואבן שסיידו וכיירו ואחר כך השתחוה כדי לעבוד הבית כולו והאבן. העמיד תחתיו ע"ז. לשעה, ולאו נויי ע"ז נינהו, והואיל ולא הכניסה אלא דרך ארעי, כיון שהוציאה אפילו ישראל מותר, ומיהו אם הקצה אותו לתשמיש ע"ז, ודרך קבע העמידו שם, אסור עד שיוציא גוי על דעת שלא להחזיר, שזהו ביטולו, כך פירש רש"י ז"ל. ורבנו יצחק ז"ל פירש, דאפילו העמיד תחתיו ע"ז לשהותה, מ"מ כשנטלה מותר, דכיון דנטעו ולבסוף עבדו מותר, כל שכן שלא יאסר בהעמדה תחתיו, ובדין הוא דאפילו קודם נטילה לשתרי, אלא רבנן הוא דגזור בעוד שהע"ז שם, כדי שלא יחשבו הרואים שנטעוהו מתחלה לכך, והא דלא נאסר משום נויין נמי אינו נאסר, זה צריך לומר לפירוש רבנו יצחק ז"ל שפירשו שהעמיד לשהות, וכולן גרסי ונטלה, ויש פירשו וביטלה, ויש הרבה שיטות אחרות. גמרא. הבריך והרכיב. בגופו של אילן, ומאותה הברכה והרכבה היו חליפותיו.
מתניתין. איזו היא אשרה. בגמרא מקשה והא אנן שלש אשרות תנן, ולמה לי למהדר ולמבעי איזוהי אשרה, ועוד התם תני תלת הכא חדא, ומשני, שנים דברי הכל, אחת מחלוקת ר' שמעון ורבנן, והכי קאמר איזו היא אשרה שחולקין בה ר' שמעון ורבנן, כל שיש תחתיה ע"ז, דרבנן גזרי בעוד שהע"ז שם, כדי שלא יתירו אילן שנטעו מתחלה לכך, ור' שמעון [סבר] אם אין אנו יודעין אם עובדין האילן האילן מותר, דלא אסר אא"כ עובדין אותה אשרה עצמה.
<h2>דף מח:</h2>
לא ישב בצלה. לאו תחת ענפיו קאמר, מדקתני ואם ישב טהור, והדר תני ואם עבד טמא, אלא בצל צלה, שהרי כשהחמה במזרח או במערב עושה צל ארוך, צל האילן ממש הוא חשוך ועב, ומכאן ואילך הצל דק וקלוש, והוא צל צלו. לא יעבור תחתיה. תחת ענפיו. טמא, שהאהיל האילן עליו, דאי אפשר דליכא תקרובת ע"ז, ותקרובת ע"ז מטמא באהל, דכתיב ויצמד לבעל פער ויאכלו זבחי מתים, מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע"ז מטמא באהל. גוזלת. באמצע רה"ר, שאין דרך לנטות ימין ושמאל. טהור, לפי שהיא באה בגבולנו, וספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור. ובגמרא אמרינן דמותר לישב תחתיה לכתחלה כיון דליכא דירכא אחרינא, דאי איכא דירכא אחרינא אסור לעבור תחתיה לכתחלה, וכתב הרשב"א ז"ל בשם הראב"ד ז"ל, לא ישב בצלה, דוקא אשרה דלצל עבידא, אבל בית ע"ז, תוכו ונגד פתחו ארבע אמות אסור, אחוריו מותר לצל, כדאמרינן גבי היכל [פסחים כ"ו ע"א] שאני היכל דלתוכו עשוי, ולא ישב בצלה דתנן הכא, לכונת הצל קאמר, ואפילו צל צלה אסור, דלא תימא דוקא הנאה דאית ביה ממש, כעין קרא דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם, אבל אי קאי תמן למעבד עבידתיה ולא לכונת הנאת צלה מותר, דקיימא לן אפשר ולא קא מכוין שרי. היתה גוזלת. מן הירושלמי משמע דאפילו ידעינן בודאי דאיכא תקרובת ועבר תחתיה טהור, דכיון דטומאת ע"ז אינה אלא מדרבנן, דאסמכוה לקרא דויאכלו זבחי מתים, הם אמרו שלא תטמא בדיעבד בזמן שגוזלת את הרבים, דגרסינן התם על הא מתניתין [פ"ג הי"א], רב אבין בשם רבנין דתמן, זאת אומרת שאין טומאת המתים מחוורת, דאילו כן קבר שהוא גוזל את הרבים ועבר תחתיו טהור. וכתב הרשב"א ז"ל, אלמא משמע מדברי הירושלמי דבדאיכא ודאי תקרובת כעין קבר עסקינן, ואעפ"כ אינו טמא, משום דטומאת ע"ז שמטמאה כמתים אינה מחוורת ע"כ. היתה גוזלת וכו'. כתב הראב"ד ז"ל, ובתוספתא [פ"ז ה"א] מפרש, דהוא הדין לבית ע"ז, שאם היתה דרך הרבים מפסקת אותו דרך אינו מטמא, ונראה לי לענין איסור נמי אמרינן כי האי גונא, דכל דבר של רבים אינו נאסר, והני מילי כגון שקדמה שם הדרך ואחר כך בנו בה בית ע"ז, אבל קדמה ע"ז לדרך אסורה, ע"כ.
גמרא. עבר, דיעבד. או עובר, לכתחלה. דאיכא דרכא אחרינא, עבר. דליכא דרכא אחרינא, עובר. רב ששת, סגי נהור. לשמעיה, משרתו, מושך אותו, והיה בעירו אשרה גוזלת את הרבים. ארהיטני. במרוצה, ומפרש בגמרא ובדליכא דרכא אחרינא, ואע"ג דקיימא לן עובר ומשרא שרי. אדם חשוב שאני. ויש לו להחמיר על עצמו, דבזמן שהיא גוזלת את הרבים לא גזרו בה רבנן טומאה בדאי אפשר, דליכא דרכא אחרינא, דטומאת ע"ז אינה מחוורת כדלעיל מן הירושלמי, ומסקנא דאסור לישב בצל קומתה, ואע"פ שאינו יושב תחתיה, ואפילו בצל צלה אסור לכתחלה, אבל אם ישב בצל טהור, תחתיה טמא. כתב הרשב"א ז"ל, אותן אילני סרק שרגילין עכשיו ליטע בפתחי ע"ז, צריך לדעת על מה סמכו העולם לישב תחתיהם ולכוין להנאת צלם, דנהי דלא מקריא אשרה, דלא פלחי לה, ולא מוקמי תחתיה ע"ז, מ"מ אפשר דלנוי עשויה, וכיון דנויי ע"ז אסורין בהנאה, ספיקא דאורייתא לחומרא, ונראה דודאי לאו לנוי נוטעין אלא חק ע"ז לעבוד אותה באותן אילנות, וכענין שאמרו [נ' ע"ב] ע"ז שעובדין אותה במקל, ונטיעתן זו היא תקרובתן, ותקרובת כזה אינו נאסר, דתקרובת כעין פנים בעינן, ומשום הכי צלו מותר, דאפילו גופו בענין זה מותר, דאבני מרקוליס לא נאסרו אלא משום דכל אחת ואחת נעשית ע"ז לעצמה, ומשום תוספת ע"ז נגעו באיסורן, ולפיכך התיר ר' שמעון במתניתין סתם אשרה, משום דסבירא ליה דבסתמא לא לאילן הן עובדין, ומשום תקרובת ליכא למיסר, דלאו כעין פנים נינהו, ורבנן אסרי לה, דבסתמא אף לאילן הן עובדין, אבל אם בריא שאין עובדין לאילן מותר, הילכך עכשיו שהוא בריא שאין עובדין לאילן, שמנהג נשאר להם מאבותיהם שהיו נוטעין אצל מזבחות ע"ז לתקרובת, ונטיעתן אצל המזבחות ראיה שלדעת תקרובת היו נוטעין אותן, ועל כן הזהיר הכתוב לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח, הילכך שרי, ע"כ.
פיסקא. זה וזה. נמיה דאיסור וקרקע עולם דהיתר גורמין לירקות שיגדלו, והא דלא אמרינן דרבנן נמי סבירא להו זה וזה גורם אסור, דאמרי אין זורעין תחתיה ירקות בימות החמה, דהוי ליה צל של אשרה גורם של איסור, וקרקע עולם גורם דהיתר, משום דגורם הצל אינו כגורם הקרקע, שהקרקע מגדל, וצל האשרה מציל שלא יתיבש, ולא אמרינן זה וזה גורם אלא כששני הגורמין מעורבין יחד, אבל כשאין שני הגורמים מעורבין יחד אפשר לומר דחד גורם הוי, דלולי צל האשרה היו הזרעים מתיבשין. ייחור. נוף. של ערלה. ערלה לא נאסר אלא הפירות, וכתבו התוספות, מילתא דפשיטא היא דפריו ולא עצו אמר רחמנא, אלא קמ"ל דלא גזרינן ייחור קטן אטו פרי. ואין נוטעין אגוז. לכולי עלמא ודאי אין נוטעין לכתחלה, דמשנה היא במסכת תמורה ואין חולק, דערלה וכלאי הכרם בשריפה, ולא אמרו שיקח הפרי ויטענו. וכתבו המפרשים ז"ל, דר' יוסי אפילו בדיעבד אסר, ולפיכך האריך לומר מפני שהוא פרי, שהוא כפרי עצמו, דלאו זה וזה גורם הוא, לפי שאין שני הגורמים דומים, שאין האגוז גורם מעין הקרקע, והכי אמרינן פרק אלו טרפות [חולין נ"ח ע"א], ושוין בביצת טרפה בדספנא מארעא דחד גורם הוא, ולא אמרינן שהתרנגולת והקרקע זה וזה גורם אלא אותם שבאו על ידי זכר, ואיידי דתנא רישא נוטעין תנא סיפא אין נוטעין. וכתב הרשב"א ז"ל, בפירוש הרמב"ן ז"ל כתוב, בירושלמי במקומה [ערלה פ"ה ה"ה] מצאתי שאם עבר ונטע אגוז של ערלה, לרבנן מותר משום שהוא כלה בארץ עד שלא יצמח, והוא טעם יפה, ע"כ, עכ"ל.
<h2>דף מט.</h2>
כפניות. הם מתחלי תמרה. שאם נטע אגוז וכו' מותר. פירש רש"י ז"ל, אלמא כי גדל האילן וטען פירות הוו הנך פירות גרמא דאגוז דאיסורא וקרקע דהיתירא, וקתני מותר, וכבר כתבו המפרשים דלא מקרי זה וזה גורם, ופירשו הם ז"ל שאם נטע והבריך אותה נטיעה של איסור באילן זקן של היתר שהוא מותר דאיכא שני גורמים דומים וזה וזה גורם מותר, ורש"י פירש, והבריך והרכיב מילתא באפי נפשה, או הבריך והרכיב ייחור של ערלה באילן זקן, מותרין פירותיה מיד, אע"פ שלא מלאו לו שני ערלה, דזה וזה גורם מותר, והכי נמי אמרינן בעלמא, ילדה שהרכיבה בזקנה בטלה. והקשו לו ז"ל, שלא היה לו להזכיר בכאן ההיא דילדה שהרכיבה בזקנה, דמטעם ביטול הוא, שנתבטלה הילדה בזקנה, ואילו למ"ד זה וזה גורם אסור, הכא שרי. ר' יוסי לדבריהם. ר' יוסי דנמיה. לדבריהם דרבנן, דפליגי לעיל עם ר' יוסי דאמר שוחק וזורה לרוח, ואמרי לו חכמים אף הוא נעשה זבל, דמשמע להו דזה וזה גורם אסור. מה שמשביח בנמיה וכו'. וליכא גורם דאיסור, שהקלקול רבה על ההנאה, כדאמרינן בחולין [ח' ע"א], סכין של ע"ז מותר לשחוט בה מקלקל הוא דבהמה בחייה ראויה למלאכה, ור' יוסי סבר שמשביח יותר ממה שפוגם, ומיהו לר' יוסי לא סבירא ליה, דלדידיה זה וזה גורם מותר. הלכה כר' יוסי. וכתב הרשב"א ז"ל, דזורעין תחת האשרה חזירין בימות הגשמים, שאע"פ שאין הצל פוגמן כירקות, מ"מ אין הצל מועילן כירקות בימות החמה, אבל אין זורעין תחתיה ירקות בימות החמה, אפילו לר' יוסי דקיימא לן כותיה, דלאו זה וזה גורם הוא כדכתבינן לעיל דצל האשרה חד גורם בלבד מקרי ואם עבר וזרע אסור משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם, וכן כתבו הרבה מן המפרשים ז"ל, והקשו על הרמב"ם ז"ל [פ"ז מהלכ' ע"ז הי"ד] שכתב זורעין תחתיה ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים, ואמרו דבימות החמה ודאי אסור אפילו לר' יוסי, מטעמא דאמרן. בזבל ע"ז. שבא מדם ופרש של עגלים הנשרפין והנשחטין לע"ז דתקרובת ע"ז הן ואסורין בהנאה, אבל אם אמר זבל זה לע"ז אינו נאסר, כדתניא [מ"ד ע"ב] אין הקדש לע"ז באמירה.
<h2>דף מט:</h2>
מתניתין. נטל המנה. מן האשרה. עצים, אותן עצים אסורין בהנאה. יותץ. שהרי נעשה חזק מאיסורי הנאה, ושבח עצים אלו לעולם יהיו ניכרים באותו תנור. ישן יוצן. תנור ישן כבר הוחזק, ואין ההיסק אלא בשביל הפת, וכשציננו כבר הלך איסורו, והך מתניתין אתיא כמ"ד זה וזה גורם אסור, ולפיכך אמר יותץ, ולא התירו ביוצן, דהיסק שני של עצי היתר, הוי זה וזה גורם, ולית הילכתא הכי, אלא כר' יוסי דאמר זה וזה גורם מותר, ובין חדש ובין ישן יוצן, כדאמרינן בפסחים פרק כל שעה [כ"ז ע"א]. אפה בו. בתנור חדש, אפילו בהיסק שני של עצי היתר, דאיכא גורם דהיתר, או בתנור ישן באותו היסק ראשון של עצי אשרה, אע"פ שהתנור עצמו הוא גורם דהיתר בפת, לפי שבעצי היתר הוחזק התנור מתחלה. הפת אסורה. בהנאה, דסבירא ליה כדאמרן, דזה וזה גורם אסור, ומיהו בתנור ישן שהסיקו בעצי אשרה, נהי דקיימא לן דזה וזה גורם מותר, הפת אסורה, דאיפסיקא הלכתא בפסחים [שם] דיש שבח עצים בפת. נתערבה וכו'. יש ספרים דגרסי, נתערבה באחרות ואחרות באחרות כולן אסורות, והך גרסא ליתא, דבפרק כל הזבחים שנתערבו [ע"ד ע"א] אמר רב דספק ספיקא בע"ז מותר, גבי טבעת של ע"ז שנפלה לרבוא ומרבוא לרבוא, וקיימא הלכתא כרב באיסורי. וכתב הרא"ש ז"ל, ואי גרסינן לה הכי גרסינן לה, נתערבה באחרות וכל האחרות באחרות. דבהאי גונא נמי ליכא אלא חד ספיקא, ובכל חדא איכא למימר זו היא של איסור, והא דלא בטילו, כתבו בשם הראב"ד ז"ל דכל איסורי ע"ז אוסרין בהנאה במשהו ואע"פ שאינו דבר חשוב ושבמנין. וכתבו עליו דנכון הוא, דמי לא עסקינן הכא בבגד או בפת [שאינו] חשוב. יוליך הנאה. רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל פירשו דמי הנאת עצים, וכן פירש ר"ח ז"ל שכר אפייה, וכן דעת הרא"ש ז"ל. והרשב"א ז"ל כתב שכן דעת רבו ז"ל, ושלשון יוליך הנאה מסייעם, דיוליך הנאה הנאת האיסור משמע, מדלא קתני הנאת הפת. ויש מרבני צרפת שפירשו הנאת כל הפת, וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות ע"ז [הי"ג]. ויוליך הנאה פירש רש"י ז"ל דארישא פליג נמי ר' אליעזר, דאפילו לא נתערבה סגי בהולכת הנאה. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל. ובפסחים פרק כל שעה כתב הרז"ה ז"ל כן, אבל רבנו אלפסי ז"ל כתב דדוקא אנתערבה באחרות קאי, וכן פירשו בתוספות דר' אליעזר לא פליג ארישא כיון שהאיסור ידוע והוא בעינו. והרבה מן המפרשים כתבו כן, והביאו הרבה ראיות דקודם שנתערבה אין לה תקנה, כרכר. הוא כלי שאורגין בו הבגד. ובגמרא עביד צריכותא למה לי לאשמעינן פלוגתייהו בכרכר והיסק דעצי אשרה, ופירשו דאיצטריך, דהוה אמינא דבהיסק נשרף האיסור תחלה קודם שיהנה, אבל דבר שהאיסור עדיין בעולם כמו כוש או כרכר הוה אמינא דלכולי עלמא אין פדיון, ואי אשמעינן הא דכרכר הוה אמינא דבהא דוקא פליגי רבנן, אבל בהיסק מודו דיש פדיון, ויש מן המפרשים ז"ל שכתבו, דהני שמותרין אחר הולכת הנאה לים המלח אפילו באכילה הותרו, דכיון דאין איסור שלהם אלא מחמת איסור הנאה שנתערב, וכבר הוליך דמי אותו איסור לים המלח, הרי לא נשאר איסור, הילכך מותר לגמרי, ולא דמי ליין דיש בו איסור שתיה ואיסור הנאה, ואע"ג דהוליך איסור הנאתו לים המלח נשאר איסור שתיתו. אבל הרב רבנו זרחיה הלוי ז"ל כתב דאין היתירו אלא בהנאה, אבל באכילה לא.
גמרא. הלכה כר' אליעזר. דבהולכת הנאה לים המלח שרי, וא"ת דבהא דמתניתין אמרינן דסגי בהולכת הנאה לים המלח, ואילו ביין נסך וע"ז ועורות לבובין וגבי טבעת של ע"ז שנפלה לתוך מאה טבעות כולם אסורות, ולא אמרינן יוליך הנאה לים המלח, וי"ל לא אמרינן יוליך הנאה אלא כשאין האיסור בעינו, כגון פת שאפאו בעצי אשרה ובגד שארגו בכרכר של אשרה, שאין כאן גוף האיסור אלא שבח האיסור בפת ובבגד, או איסורי דרבנן אפילו האיסור בעין כגון חבית בחביות דסתם יינן, אבל טבעת של ע"ז וכן עורות לבובין ויין שנתנסך לפני ע"ז דאיסורא דאורייתא הן וגם האיסור בעינו אין שם תקנה בהולכת הנאה לים המלח אלא אם כן נתערבו באחרים. לשון רבינו אלפסי ז"ל, הלכה כר' אליעזר דאמר אם נתערבה הפת או הבגדים באחרים יוליך הנאה לים המלח ומשתרו להו כולהו. דסתם יינן. זו היא גרסת רבינו אלפסי ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל, דאפילו יין ביין של סתם יינן הוא דסגי בפדיון זה, דסבירא ליה לרב חסדא כרב נחמן דאמר פרק השוכר [ע"ד ע"א] הלכה למעשה יין נסך חבית בחבית מותר למוכרו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו יין ביין אסור, סתם יינן אפילו יין ביין מותר, ומותר דקאמר, היינו בהולכת הנאה לים המלח כדי שלא יהנה מן האיסור, וכל שכן למוכרו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, שאותן דמים משליכן לים הגדול, ומן הגמרא נראה, דתקנת מוכרו כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו עדיף מהולכת הנאה לים המלח, דבהולכת הנאה פליג רב אדא, ובמכירת כולו לגוים ליכא מאן דפליג פרק השוכר, אבל יין נסך ביין ממש ליכא תקנה אפילו למוכרו כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, אבל חבית בחבית של יין נסך מותר במכירת כולו לגוים. ויש שפירשו דאפילו בהולכת הנאה לים המלח סגי, וזה לדעת הריא"ף ז"ל. ואחרים פירשו דאפילו בסתם יינן יין ביין לא סגי בהולכת הנאה אלא למוכרו כולו וכו', תשתרו לך בהנאה. ולא בשתיה.
מתניתין. כיצד מבטלה. גוי לאשרה של גוי. קרסם, קסמים יבשין שבאילן. זרד, זרדין לחין שבה. שפאה, נטל מעוביה שלא תהא עבה כל כך. לצרכה, כדי ליפותה. אסורה, היא עצמה. שלא לצרכה, אלא לצרכו לשרוף. גמרא. מותרין. אותן שפאים מותרין הם, שהרי מבוטלין, ושוב אינו רוצה לעבוד אותן. לצרכו, לצרכו או לדבר שהוא להנאתו. לצרכה, ליפותה. וישראל, אפילו הע"ז של נכרי. אסורין. עולמית, דאין בישראל כח לבטל שום ע"ז, אע"פ שלא הגביהה מעל הקרקע, משום גזירה דשמא יעשה כן אחר שהגביהה, והיכא שהגביהה הויא לה ע"ז של ישראל, שאין לה בטלה עולמית. כל קסם וקסם. אע"פ שנשתברה מאיליה צריכה לבטל כל קסם, שכל קיסם וקיסם נעשה ע"ז בפני עצמה, הילכך לא סגי לחד מינייהו בביטול חבריה. אלא דרך גדילתה. אלא כשהיא דרך גדילת, אבל זו שנשתברה מאיליה בטלה מעצמה, דמימר אמר איהי עצמה לא מצלה לה לההוא גברא מצלה לה. ובע"ז של חליות. ונפלה ונתפרקה חליותיה. והדיוט. שאינה צריכה אומן, ומשום הכי אמר רב דצריך לבטל כל חוליא וחוליא. אין ע"ז. שנשתברה. צריכה לבטל אלא דרך גדילתה. כשהיא קיימת, כגון נמיה דמתניתין, שנופל עלה אחר עלה, ואפילו הכי אסורה משום דדרך גדילתה הוא, דהיינו אורחה כל שתא. והא. לאו היינו אורחה ליפול ולהתפרק, הילכך בטלה, והילכתא כרב באיסורי, ומיהו אי אין הדיוט יכול להחזירה אפילו רב מודה דשרי בביטול אחד מקסמיה, אבל בלא ביטול לא משתריא, דע"ז שנשתברה מאיליה אסורה כר' יוחנן, וכ"כ הריא"ף ז"ל, ודוקא בשההדיוט יכול להחזירה, אבל אין הדיוט יכול להחזירה מותר, ע"כ. עוד הביא ז"ל תנו רבנן הלוקח גרוטאות מן הגוים ומצא בהן ע"ז אם עד שלא נתן לו מעות משך יחזיר ואם משנתן לו מעות משך יוליך הנאה לים המלח.
בצד מרקוליס. הוא עיקר מרקוליס, דהיינו שלש אבנים אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן, ודרך עבודתה לזרוק אבנים קטנים עליהם, וכיון דבצד מרקוליס משכח להו בתוך ארבע אמות, אע"ג דאיכא גבהה ביני ביני מפסקת בין אותן אבנים ובין עיקר המרקוליס. שלש. הן נחשבות כמרקוליס קטן, לפיכך אסורות. אבל שתים מותרות, דהא לא דמי כלל למרקוליס, וכיון דאיכא גבהה ביני ביני שרי, ואי ליכא גבהה ביני ביני אפילו שתים אסורות, דהכי תני בברייתא. וחכמים אומרים. דרבנן סברי לא שנא שלש ולא שנא שתים, כיון דנראות עמו דליכא גובהא ביני ביני, אסירי, אבל אם אינן נראות עמו, דאיכא גובהא ביני ביני, שרו, דסברי רבנן דאין דרך לעשות מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, שלא יראו כצרות זו לזו, ובשלמא כי ליכא גבהא ביני ביני, דהיינו תל גבוה מפסיק, אפשר לומר שנגררו האבנים האלו מן המרקוליס עד ארבע אמות, וזהו נראה עמו, ולפיכך אסור. ואת שאינו נראה. דאיכא גבהא ביני ביני, מותר, דכיון שלא באו מן המרקוליס, וגם אינהו סברי דאין עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, הילכך מותר. תימה לרבנו תם ז"ל, היאך מזכיר שם ע"ז זו בכמה מקומות בתלמוד אפילו שלא לצורך, והאמרינן בסנהדרין בפרק ארבע מיתות [ס"ג ע"ב], שכל ע"ז שאינה כתובה בתורה אסור להזכיר שמה, שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו, דבשלמא קלנדא וסטרטיא דלעיל פרק קמא [ח' ע"א] נזכרו להלכותיהן. ופירש רבנו תם ז"ל, שהם קורין אותה קלוס, לשון שבח, וחכמים כינו הלשון קוליס, לשון לעג וקלס. כלומר בחילוף קלוס, כמו במר דכנתא דבכורות [ל' ע"א], וכן במר דשחוטה דגיד הנשה [חולין צ"ד ע"א], ובמר דפרזלא דהגוזל בתרא [ב"ק קי"ג ע"ב].
<h2>דף נ.</h2>
גמרא. מנין לתקרובת ע"ז וכו'. הני אבנים כולהו תקרובת ע"ז נינהו, דהזורק אבן למרקוליס זוהי עבודתו, הילכך לאו ע"ז עצמה נינהו דתסגי ליה בביטול. מה מת וכו'. שלעולם מטמא באהל. כעין פנים. זבח כעין זבחים שבמקדש הוא דהוי תקרובת, דכתיב זובח לאלהים יחרם בלתי לד' לבדו. אלמא דומיא דלפנים קרי זבח ע"ז ואבנים אין עובדין בהם בפנים. וכתב הרא"ש ז"ל, כתב רבנו שמואל, כעין פנים בזביחה של פנים. וה"ה לכל שאר תקרובת דמזבח, כגון קיטור וניסוך. וכל העולין על גבי מזבח מקרו תקרובת ע"ז לענין שלא ליבטל. והם כל מיני מאכל. כדתנן יינות שמנים סלתות. ושמעינן מהכא דהני נרות של שעוה שמביאין דורון לע"ז ומדליקין בפניהם ומשכנן הגלח או מכרן או נתן לישראל, מותרות בהנאה, ממה נפשך. או תקרובת ע"ז הוו, אפילו ביטול אין צריכין, דלא הוו כעין פנים. ואי נמי ע"ז חשבת להו, שייך בהו ביטול, כמו בע"ז עצמה. ומכיון שכיבן הגוי לצורך עצמו, ומכרן או נתנן או משכנן לישראל, אין לך ביטול גדול מזה. וחתיכה של שעוה נמי שנותנין לע"ז מותרת, דאפילו נוי ליכא וכעין פנים ליכא. ואין הקדש לע"ז. ואפילו ביטול לא בעו. וככרות שמביאין דורון מותרות, שהרי אין מביאין אותן לע"ז כי אם לגלחים ולכומרים. ותקרובת ע"ז לא הוו, שאין דרכן להאכיל לע"ז כדורות הראשונים. והנך מלבושי כומרים נוי שלהם הוא ולא של ע"ז, ומותרין בלא ביטול. וגביע הכסף שלהם והמחתה שמקטרין בה הוו משמשי ע"ז ואסורין כי צריכין ביטול. ואם מכרן גוי או משכנן לישראל לא בטילי, כרבנן דפליגי אר', דתנן [נ"ג ע"א] מכרה או משכנה ר' אומר בטל וחכמים אומרים לא בטל. וכן כל נוי ע"ז. כך פסק רבינו שמואל בשם רש"י ז"ל. ומשמע מתוך פירושו שאם היו מקריבים ככרות לפני ע"ז שלהם, כעין פנים קרינא ביה, דדמיא למנחה מאפה תנור. ואע"ג דליכא זריקה המשתברת. ולא נהירא, דבכולה שמעתין משמע דאפילו כעין פנים בעינן זריקה המשתברת, ואפילו בע"ז שדרכה לעבדה במקל זרק מקל בפניה פטור, לפי שלא היית בזריקת פנים שהיא טפין טפין. הילכך לא מקרי כעין פנים אלא כעין זביחה וזריקה של פנים המשתברת, עכ"ל.
<h2>דף נא:</h2>
מתניתין. בראשו. של מרקוליס. מעות כסות או כלים. מפרש בגמרא כגון שאין מונחין דרך נוי. מעות בכיס תלוי על צוארו, כסות טלית מקופלת על ראשו, כלים דסחיפא ליה משיכלא ארישיה, כלומר שכפול על ראשו כלי ארוך שמכניסין בו מים לרחוץ הידים, כדאמרינן [שבת ע"ז ע"ב] משיכלא משי כולא. וכיון שדברים כאלה אין דרכן להעמידן לתקרובת אמאי יאסרו, אם תאמר שמא הם נדרים ונדבות ליקח מהם צרכי ע"ז אפילו הכי אין נאסרין לפי שאין הקדש לע"ז. ושמענו ממתניתין דאפילו מעות אם היו מונחין דרך נוי היו אסורין משום נויין. דהכי אמרינן בגמרא, מעות דבר של נוי הוא, ואיצטריך לאוקומה בכיס וכו'. פרכילי ענבים. בגמרא מוקי לה רבה בר עולא שבצרן מתחלה לכך. שכך היה חוק שלהם, וחיישינן לה מסתמא. וכתב הרשב"א בשם רבו ז"ל, דאי ידעינן שאין קפדים בחוקם לבצור מתחלה לכך, אף ענבים מותרים. ולא חיישינן למימר שנבצרו מתחלה לכך. ואע"ג דבשר הנכנס לע"ז אסור, אף כי לא חיישינן שנשחט מתחלה לכך. שאני בשר שדרכן להביא מן החתוך. אבל ענבים אין דרכן להביא מן הבצור, אלא בוצרין מתחלה לכך. יינות שמנים וסלתות וכל דבר וכו'. אסור, דחיישינן לתקרובת.
גמרא. קיקלון. היא יריעה שמניחין לפני ע"ז. כלשון קלעים, אלא שמכנים שמה לגנאי שני שמות קיא קלון. אפילו מים ומלח. שאינו דבר של נוי, דאמרינן דתקרובת הוא, כיון שהכניסו שם. חוץ מן הקיקלון. אם הוא דבר של נוי אזלינן לחומרא וחיישינן דילמא תקרובת היא. אבל דבר שאינו של נוי לא חיישינן לתקרובת, כיון שהוא חוץ מן הקיקלון. ומן הירושלמי [פ"ד ה"ב] נראה דע"ז שיש לה קיקלון כל שהוא לפנים מן הקיקלון, לא סוף דבר מים ומלח שהם מילי דהקרבה, אלא אפילו דברים שאינן של נוי אסורין. ומתניתין שהתיר דברים שאינן של נוי, במרקוליס דוקא או שאר ע"ז שאין לה קיקלון. ובגמרא דילן אמרינן, נקטינן אין קיקלון לפעור ולא למרקוליס, וחוץ כלפנים דמי. והיינו דברים של תקרובת, משום דכל דבר מקריבין לה. דהשתא פעורי מפערי קמיה מים ומלח מיבעיא. אבל דברים שאינן של תקרובת, אם עומדין דרך נוי אסורין וכפשט מתניתין, ואם דרך בזיון מותרין כדתנן מצא בראשו שהוא אפילו בפנים. ותמהו המפרשים ז"ל על מה שכתב הרמב"ם ז"ל [פ"ז מהלכ' ע"ז הט"ז] זה לשונו, המוצא כסות או כלים או מעות בראש הע"ז, אם מצאו דרך בזיון הרי אלו מותרין, ואם מצאו דרך כבוד הרי אלו אסורין וכו'. מצא בראשו דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח הרי זה אסור. בד"א בזמן שמצאן חוץ ממקום עבודתו. אבל אם מצאן בפנים, בין דרך כבוד בין דרך בזיון בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי למזבח, כל הנמצא בפנים אסור אפילו מים ומלח. ופעור ומרקוליס כל הנמצא עמהם בין בפנים בין בחוץ אסור, ע"כ. ומתניתין דמצא וכו' קאי למרקוליס כדפרש בירושלמי [פ"ד ה"ב] ובתוספתא [פ"ז ה"ו], וקשיא עליה.
מתניתין. גנה או מרחץ. פירש הראב"ד ז"ל דוקא שלא נעשו לנוי, דנויי ע"ז אסורין, כדתנן בפרקין דלעיל [מ"ד ע"ב] אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודטי, אלא הגנה הזאת עומדת למחית כומרים ולספק צרכם. וכיון שאין הקדש לע"ז נהנין ממנו שלא בטובה. בטובה. לשכר לכומרים. ובשכר אסור, דנמצא מהני. ורבנו תם ז"ל כתב, דמותר לאפות פת בשכר בפורני של כומרים, דלא אסרו אלא בגנה שלפני הע"ז, כדמשמע פשט הלשון של מתניתין. וכתב מן המפרשים ז"ל, דהא דנקט בטובה, רבותא קמ"ל, דאף בטובת הנאה בעלמא אין נהנין מהן אע"פ שמרויח בדבר, שאין נותן שכר שלם ממש אלא טובת הנאה. והרשב"א ז"ל כתב בשם רבו, דאפילו הגנה או המרחץ רחוק מע"ז, כיון שנתנוה לע"ז שיהיו הפירות שכר המתעסקין בצרכיה, דהיינו כומרים, אסור ליהנות ממנה בשכר, שלא כדברי ר"ת ז"ל. אבל גנות שקנו הכומרים משלהם לא מצינו איסור ליקח מהם. וגנות הצעירים יש טעם להתיר ליקח מהם אע"פ שהשכר לכומרי ע"ז בביתם, לפי שאין נותנין להם בשביל עסקם בע"ז שבביתם אלא כדי שלא יטרחו לצאת ממקומם. ונכון להתרחק ליקח מהם, ע"כ. היתה שלה ושל אחרים. שיש לאחרים חלק בה. לא אכפת לן בטובת כומרים, אם נהנין ממנה, דהאי רווחא מעלמא אתיא להו ולא מצד ע"ז. וכיון דלאו יום אידם הוא לא אזלי ומודו.
מתניתין. מיד. לא אכפת לן אם לא עבדה עדיין. דכיון שעשאה והוא רגיל בה, ודאי הוא שיעבוד אותה. משתעבד. דחיישינן שמא הרהר תשובה בלבו ולא יעבוד אותה. ובגמרא יליף לה מקראי.
גמרא. בטובת כומרים. הוא דאסור. ואע"ג דלאו יום אידם הוא. לאפוקי וכו'. דאי מהני לשאר עובדין שאין אדוקין כל כך לע"ז שרו דלא אזלו ומודו אלא ביום אידם. מאן דמתני לה אסיפא. דאסר בטובת כומרים אע"פ שיש חלק בה לאחרים. כל שכן ארישא. דכולה של ע"ז היא, דדינא שיאסר בטובת כומרים. ומאן דמתני ארישא. שאין לאחרים חלק בה. התם דין הוא דליתסר, שההנאה כולה לכומרים. אבל אסיפא. שיודע שיש לאחרים חלק בה, דאיכא למימר שמא זה הממון שנותן בו לא יגיע ליד הכומרים אלא ליד האחרים, ולמחר יקחו הכומרים כנגדו, שרי. גרסינן בירושלמי [פ"ד ה"ג] על הא מתניתין, כיני מתניתא, בטובת הנאת כומרים, חלילין של ע"ז אסורין לשכרן. ואם היו מעלין שכר למדינה אע"פ שעושין שכר לע"ז מותר. הגובה של ע"ז אסור ליתן לו, ואם היה מעלה שכר למדינה אע"פ שגובה לשם ע"ז מותר ליתן לו. ומתניתא אמרה כן, היה שלה ושל אחרים נהנין מהם בטובה ושלא בטובה, ע"כ. משמע מן הירושלמי שפירוש בטובה בשכר, כדפירש רש"י ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל, שגובה לשם ע"ז דירושלמי הוא כפשטו, שגובה בפירוש לשם ע"ז. ואפילו הכי כיון שאין כל השכר לע"ז, שמעלין מהן שכר לבני המדינה, שרו. והילכך לפום הדין פירושא, למאי דמסקינן כמאן דמתני לה אסיפא, גובה לשם ע"ז אע"פ שמעלה שכר לבני מדינה אסור. אבל אם גובה לשם מדינה מותר ליתן לו, אע"פ שהן נותנין חלקה לע"ז. וקשיא לי הא דאמרינן בריש מכלתין [י"א ע"א], דחנויות המעוטרות בורד והדס אסורין משום דמעלין שכר לע"ז. והא התם דלא יהיב מכס בפירוש לע"ז, אלא לאחרים, ואחרים נותנין לע"ז. אלא שראיתי לרמב"ן ז"ל עצמו שכתב, דלא אסרו מהנה אלא ברווחא גרידא, כי התם דשקלה ע"ז מכס ולא חסרה מידי. אבל הכא כיון דשקיל מינייהו פירות או מידי אחרינא, לאו מהנה הוא. עכ"ל.
<h2>דף נב.</h2>
גמרא. דברים שבסתר. עבודה שבסתר הוא עובדה, שלא ישמעו ב"ד ויסקל. גניזה. איבוד. דלית ליה בטלה עולמית. וגניזה שלה היינו בים המלח או שוחקה וזורה לרוח. מה מזבח וכו'. דהא אסור בהנאה. ומעגל שביערו משה לא יליף, דדילמא משום כבודן של ישראל עשה, שלא יהא להם להזכיר עון. או למ"ד לבודקן כסוטות. ומפסילי אלהיהם וכן ואשריהם תשרפון באש לא ילפינן, דאיכא למימר דשאני התם שצוה המקום לבער ע"ז מן הארץ, פן יטעו ישראל אחריה כי היתה מלאה גלולים. אבל אם במקרה עבד ישראל ע"ז לא שמעינן מהתם להטעינה גניזה.
<h2>דף נב:</h2>
הנכרי מבטל ע"ז שלו. אם פעור ואם אחרת. ושל חבירו. אע"פ שחבירו עובד מרקוליס, והוא אינו רוצה לבטל פעור שהיא שלו, מ"מ גלי אדעתיה שאין בע"ז ממש. ומפני הבושת אינו מבטל את שלו. וישראל וכו'. דהשתא את שלו אינו יכול לבטל, כדאיתא בגמרא, היכי יבטל את של נכרי.
מתניתין. המבטל ע"ז. כדמפרש ואזיל כיצד וכו'. בטל משמשיה. אף בלא שום מעשה, דאיסורן בע"ז תלוי. בטל משמשיה. עדיין הע"ז אסורה, שאינה בטלה משום משמשיה.
<h2>דף נג.</h2>
כיצד מבטלה. הגוי ע"ז של גוי. פחסה. מפרש בגמרא שפחס צורת פניה. רקק או השתין בפניה. נראה דדוקא בפעם אחת או שתים, אז הוא דאמרינן דלשעה הוא שכעס, ומיהו אחר כך חוזר לסורו, כדמפרש בגמרא מקרא דוהיה כי ירעב וכו', ופנה למעלה כלפי השם, ואחר כך ואל ארץ יביט וחוזר לסורו. אבל אם רוקק ומשתין שם תדיר בפניה ביטול הוא, כדאמרינן לעיל [מ"ד ע"ב] באפרודיטי, זו עומדת על הביב והכל משתינין בפניה, לא אסרה תורה אלא אלהיהם, את שהוא נוהג בו משום אלוה. מכרה או משכנה. מכרה משום כח דרבנן, דאפילו לצורף ישראל לא בטלה, דסבר כיון דדמיה יקרים לא יחבל אותה אלא ימכרה לגוי. משכנה משום כח דר', דאפילו הכי בטלה. ומיהו כגון שמשכנה שאם יפדנה מכאן ועד יום פלוני שיהיה שלו, והגיע הזמן ולא פדאה.
גמרא. שלא חסרה. להוי כרק או השתין בפניה דלא בטלה. שפחסה. שבטל צורת פניה. מנא הני מילי. דרק והשתין אינה בטלה. והיה כי ירעב וכו'. לפום שעתא רתח עלה וקלל בע"ז שלו, ולבו לשמים דכתיב ופנה למעלה. ואחר כך לבתר דנח רוגזיה חוזר לסורו ודובק בע"ז שלו, דכתיב ואל ארץ יביט שחוזר לקלקולו. הילכך משום בזיון דלשעה, שיכול תכף לקנחה מצואתה, לא הוי ביטול עד שיחסרנה או יפחוס פניה שמעכה.
<h2>דף נג:</h2>
מתניתין. שהניחוה. לא רצו להוליכה עמהם. בשעת שלום. אם שעת שלום שהיו יכולין להוליכה עמהם ולא רצו. מותרת. דבטולי בטלוה. וכגון שאין דעתן לחזור. בשעת מלחמה. שלא היה להם פנאי להוליכה עמהם. אסורה. דמשום שאין יכולין לחזור הניחוה ולא משום בטול. ומיהו אם יכולין לחזור ולא חזרו מותרת, דאמר בטולי בטלוה. בימוסיאות. הוא אבן גזית שמעמידין עליה צלמים לשעה שהמלך עובר באותו דרך, כדי שישתחוה שם המלך. והמלך מניח אותו דרך ועובר בדרך אחרת ואינו חושש לאותן צלמים. הילכך הבימוסיאות לא מקרו תשמישי ע"ז, שהרי הצלם לא היה נעבד בעודו עליה. הכי איתא בגמרא.
<h2>דף נד:</h2>
גמרא. חפר בה בורות וכו'. לע"ז. אסרה. אף להדיוט. וכתב הראב"ד ז"ל, דדוקא שחפר והשתחוה, אבל לא השתחוה לא. דאפילו למ"ד [נ"א ע"ב] ע"ז של נכרי אסורה מיד, הני מילי בתלוש ומשלו. אבל קרקע עולם או דבר שאינו שלו לא מתסר להדיוט אלא על ידי מעשה ועבודה. ופירוש חפר בה וכו' לע"ז, לשם ע"ז, לחשבה שימצאו שם לעובדיה. וכתב ז"ל, דאם סתם חלל הבור, ה"ז בטל, שהרי נסתלקו מעשיו ומותר. וכדאמרינן [מ"ח ע"א] לענין גדעו ופסלו נוטל מה שהחליף והשאר מותר, ע"כ.
מתניתין. ידי עובדיהם. לחמה וללבנה. אם היו רואין ששאר ע"ז חרבות ואלו קיימות.
<h2>דף נה.</h2>
מתניתין. גת בעוטה. גת חדשה או כשרה שהיה של ישראל, ודרך בה גוי ענבים. שהוא נוטל. שהגוי נוטל ענבים מתוך היין, ועוצר אותן בידיו. תפוח. אסיפת גל ענבים שתחת הקורה. אינו נעשה יין נסך. הכי סבר תנא דידן דלא הוי יין נסך עד שירד לבור. מה שבבור אסור. אם נגע בו גוי. ורבנו שמואל כתב, דאסור אפילו בלא מגע גוי מפני כחו של גוי הבועט בגת. דהוה ליה כחו של גוי בכונה. אבל מה שבגת אינו חשוב יין לנסך. והשאר. בגת. מותר. אפילו בשתיה. ולית הלכתא כמשנה זו, אלא אפילו בעודו בגת, אם הגת עומד במדרון, ויש שם מקום פנוי שמתקבץ שם היין, אפילו לא ירד לבור, חשבינן ליה יין, ובמגע גוי אסור אפילו בהנאה, וכדאיתא בגמרא. דורכין עם הנכרי. אם הענבים והגת הם של נכרי יכול ישראל להשתכר עמו ולסייעו לדרוך. ולא אמרינן משתכר באיסורי הנאה הוא. דהא אפילו לשתיה שרי לדעת האי תנא כל זמן שלא ירד לבור.
<h2>דף נה:</h2>
אבל לא בוצרין. לפי שנותנה בסוף בגת טמאה, ונמצא שהוא גורם טומאה, ואסור. ישראל וכו'. לא בוצרין ולא דורכין. שאסור לסייע ידי עוברי עבירה. שהישראל מצווה להפריש תרומותיו בטהרה ומפרישן בטומאה. מוליכין. שהרי כבר נעשה היין ונטמא קודם שהתחיל זה לסייעו. ואין איסור לתתו בחביות טמאות. ולא עורכין. לפי שהעריכה קובעתו לחלה, שעשויה לעשות ממנה פת, והיה באכלכם מלחם כתיב. ואם היה לש או עורך עמו גורם לו טומאה. לפלטר. כשבא ליד הפלטר, שהוא מוכר פת, כבר נתחייב בחלה, וכבר נטמא, ואין שום איסור להוליכו.
גמרא. שהתחיל לימשך. שהגת עשויה במדרון. ומשעה שהוא נמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין. ואם נגע בו גוי הוי יין נסך אפילו מה שלא נמשך. זה פירש רש"י ז"ל. וכן נראה מן התוספתא [פ"ח ה"ב] ומן הירושלמי [פ"ד ה"ח] כמו שהוכיחו המפרשים ז"ל, שבגת עצמו הויא המשכה, ואע"פ שיש מפרשים אחרים שהמשכה היא חוץ מן הגת, פירוש רש"י עיקר. פקוקה. שסתמו הצנור שעל פי הבור שלא יכול לירד. ומלאה. הגת כולה מלאה ענבים, ולא נמשך בה היין, ולא זז ממקומו, אלא במקום שנסחט שם עומד. ובהאי גונא אפילו לרב הונא לא הוי יין כלל, דאין שם המשכה. והשאר מותר. והא הכא דהתחיל לירד והוי נמשך, וקתני מה שבגת מותר. כאן במשנה (ראשונה) [אחרונה]. הא דרב הונא. והלכתא כמשנה אחרונה. שאסור לגרום טומאה. והבצירה לצורך דריכה בגת היא ואז נטמאים בגת שמוכשרים הענבים מן המשקה לקבל טומאה. ואין דורכין עם הישראל. שדריכתן שהיא בגת טמאה, היא עיקר טומאתן. שנעשה משקה. ואסור לסייע ידי עוברי עבירה. אבל דורכין עם הנכרי, דכבר נטמא כשהתחיל הגוי לדרוך, ולאו מסייע לעוברי עבירה, דגוי לא נצטוה. ולא חיישינן לדרב הונא דאמר כיון שהתחיל לימשך וכו'. חזרו לומר זו משנה אחרונה. אין דורכין עם הנכרי. לפי שמשתכר ביין נסך כדרב הונא, דמשהתחיל לימשך בגת עצמו נעשה יין נסך ואסור בהנאה. וכן הלכה. כך פסק רבינו אלפסי ז"ל.
<h2>דף נז.</h2>
נגע רישא דלוליבא. זו גרסת רש"י ז"ל. משמע דסבירא ליה ז"ל, דמגעו של גוי על ידי דבר אחר אפילו שלא בכונה הרי הוא כמגעו ממש. והיינו דקא פריך ליה מקטן בן יומו שהיא נגיעה ממש. והקשו המפרשים ז"ל, אם כן היאך עלה בדעת רב כהנא ורב אסי לאסרו בהנאה, והא תנן [ס' ע"ב] מדדו בקנה ימכר, אע"פ שמתכוין למדידה. כל שכן הכא שאין מתכוין כלל ליגע ואינו יודע שראשו של לולב נוגע בו. ועוד רב היכי אסרו בשתיה, והא רב גופיה אמר דהלכה כר' שמעון שהתיר בשתיה למדדו בקנה. משום הכי נראה ודאי דנגיעה על ידי דבר אחר שלא בכונת מגע שרי אפילו בשתיה. והכא לא גרסינן ברישא דלוליבא. אלא הכי גרסינן דקא נחית נגע בחמרא. ונגיעת גופו ממש שלא בכונה היתה. ומשום הכי אסרו רב בשתיה. וזאת גרסת בה"ג ור"ח ז"ל. והכי פירושא, בהדי דקא נחית הגוי מן הדקל נגע בחמרא בידו או ברגלו שלא בכונה. שרייה רב(א) דמגע גוי שלא בכונה מותר בהנאה. תנוק בן יומו וכו'. ואסור בהנאה. ומגע תינוק כמגע גדול שלא בכונה הוא. אימר וכו'. מי סברת דכי אמינא סתם יין נסך אסור, שהוא בהנאה. לא אמינא אלא בשתיה לחודה. תינוק בן יומו. אע"פ שאין לו כונה כלל. עושה יין נסך. לאסור בשתיה. ומיהו בהנאה שרי. בני השפחות. אע"פ שנולדו בבית ישראל ולא גדלו בין הגוים בעו מילה וטבילה. דקיימא לן ביבמות [מ"ו ע"א] דאינו גר עד שימול ויטבול. ובשלא טבלה אמן תחילה מיירי, דאי טבלה אמן אינהו למה להו טבילה. ובכל טבילות של גר ושל עבד דוקא שתהיה מילה קודמת לטבילה. אבל אם טבל בערלות לא מהניא ליה טבילה, כטובל ושרץ בידו שאפילו יטבול בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה זרקו מיד עלתה לו טבילה, הכא נמי יחזור ויטבול אחר שמל. וכן עבדים וכו' אם מלו וטבלו. הא מלו ולא טבלו עושין יין נסך. וכתב הרשב"א ז"ל, מסתברא דבשתיה ולא בהנאה. לדעת רב אוקי בגמרא להא. אבל לשמואל אע"פ שמלו וטבלו עושין יין נסך דוקא בשתיה עד שנים עשר חדש שתשקע שם ע"ז מפיהם. ודוקא בעבדים שאינן מתגיירין מלב שלם, דאימת רבן עליהם. אבל גרים שנמולים מרצונם נשתקע שם ע"ז מפיהם מיד. ולשון הריא"ף ז"ל, אפליגו רבואתא בהא מילתא, איכא מאן דסבירא ליה כרב, דהלכתא כרב באיסורי. ואיכא מאן דסבירא ליה כשמואל, ואמר מדקא מפרש ר' יהושע בן לוי מימרא דשמואל שמע מינה דסבירא ליה כותיה. ולשמואל אסיק בגמרא דתינוק בן יומו אין עושה יין נסך אפילו בשתיה. וכן כל גוים קטנים שאינן יודעין בטיב ע"ז ומשמשיה אין עושין יין נסך אפילו בשתיה לדעת שמואל. וכן המפרשים ז"ל הם [שתי] כתות. כת אחת פוסקת כרב דהלכתא כותיה באיסורי לגבי שמואל. ואילו משום ר' יהושע בן לוי אין ראיה כלל, דלא קאי על דברי שמואל. דר' יהושע בן לוי קשיש מיניה טובא ועדיף מיניה, ואיך יפרש מילתיה דשמואל. אלא ר' יהושע בן לוי בפרק החולץ אמרה למילתיה, דאמר הלוקח עבד מן הגוים מגלגל עמו שנים עשר חדש. ותלמודא הוא דמייתי לה הכא אמילתיה דשמואל. ולדידהו עבדים שמלו וטבלו מגען מותר מיד. וכן עמא דבר. כן כתב הרשב"א ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל וכן מנהג בכל ארץ אשכנז שנוגעין העבדים ביין מיד אחר שמלו וטבלו. ולא בעינן שישתקע שם ע"ז מפיהם. וכן פסק בה"ג דתינוק בן יומו עושה יין נסך כרב. ומתוך ההלכה לא מצינו היתר הנאה במגע גוי בזמן הזה כי אם בענין שאמר רב אשי לקמן, למשקל דמי מההוא גוי דנסכיה שרי, או ימכרנו אותו גוי לגוי אחר כמו שהיה מוכרו לצורך עצמו. ותימה על מה סמכו להתירו בהנאה בין בסתם יינם בין במגע גוי ביין ישראל בכונה. ואפשר משום דקיימא לן כרבנן דר' נתן דאמרי מדדו בין ביד בין ברגל ימכר. וגוים בזמן הזה כנגיעת מדידה היא, לפי שאין רגילין לנסך. ועוד אפילו לר' נתן יש להתיר מגע גוי בזמן הזה, כיון דנגיעתם אינה יכולה לבוא לידי ניסוך, כיון שאין מנסכין כלל אלא בע"ז שלהם. ויש לומר שלא גזרו אלא על המנסכין. ומיהו טעמים הללו אין מספיקין אלא למגע גוי ביין של ישראל. אבל סתם יינם שאסרו בהנאה משום בנותיהם אין טעם להתירו. ואפילו תאמר שמתחלה לא אסרו בהנאה אלא משום שהיו מנסכין, אבל האידנא שאין מנסכין דין הוא שנעשה יינם כמו שלקות של גוים שאסורות באכילה ולא בהנאה, מ"מ אין לנו ראיה ברורה להתירו בהנאה. והנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין, ע"כ. וכתב הרשב"א ז"ל, אפילו לפי מה שכתבו רבינו שמואל ור' יהודה בר נתן זצ"ל בשם רש"י ז"ל, שכתוב בתשובת הגאונים, דבזמן הזה הוו להו כולהו גוים כתינוק בן יומו שמגעו מותר בהנאה, דגוים עכשיו אין רגילין לנסך, מיהו נראה שאפילו בזמן הזה מגען אסור בהנאה. דגזירת מגען היה דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו. וכן נהגו בדורות האלה, עכ"ל.
<h2>דף נז:</h2>
והא לאו חמרא הוא. בתמיה. שקליה האיך. ישראל. ברתחיה שדייה בדנא. כלומר לא תשתה ממנו. שרייה וכו'. כוליה, אפילו המשוכשך מותר בהנאה. משום דלא נתכוין זה אלא להראות שהוא יין. ואסריה. המשוכשך. ואפילו בהנאה. וצריך להוליך דמיו לים המלח.
<h2>דף נח.</h2>
מר הוא דאמר. לקמן פרק בתרא [ע"ד ע"א] פסק רב נחמן הלכה כרשב"ג דאמר ימכר לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו. וסבר רבא דרב נחמן רבו שאמר לו אסור אפילו בהנאה, שכל מה שבדנא אסר. לבר מדמי ההוא חמרא. דבדולא. והכא והתם איני אוסר בהנאה אלא אותו יין שבדולא ששכשכו הגוי. אבל שאר יין שבדנא מותר למכרו. אגרדמים. גרסינן במי"ם ולא בסמ"ך. והוא גוי הממונה על השערים, שימכר היין לפי חשיבותו או גריעותו, והיה טועמו. שקדח במנקת. מנקת הוא קנה חלול שמכניסין ביין ומוצצין, ועולה היין דרך המנקת עד פיו. ולא בעי למימר שהגוי הכניס המנקת ביין, דאם כן אפילו לא העלה יין ולא טעם אותו בפיו אסור בהנאה כיון שתחבו לנגוע ביין במתכוין. אלא המנקת כבר היתה תחובה במגופת החבית. כי דרכן היה בכך בשביל רתיחת היין, ואחר רתיחתו סותמין אותו. וגוי ניקב סתימת המנקת ומצץ. כך העלו בתוספות. והעלה יין לפיו. מגעו בפיו. אע"פ שאין דרכם לנסך כן, חשיב כהחזירו ביד ואסור. החזיר מה שבכוס לחבית, הסכימו רוב המפרשים ז"ל שנאסר הכל משום תערובת, שאותה טפה שנתערבה בחבית אוסרת כל החבית. והא הכא שלא כיון אלא לטעום, והוי כאותה דרבא שלא נתכוין אלא להראות, ואפילו הכי נאסר הכל משום תערובת, וקשיא לרבא. ואע"ג דאגרדמים מצית לאוקומה כרבנן, דאילו לרשב"ג דהלכתא כותיה לא מתסר כל היין שבחבית בהנאה אלא ימכר כולו לגוים חוץ מדמי היין המשוכשך, מ"מ קשיא לרבא שהוא התיר הכל. חרם. משוגע, איש הרוח ובעל מריבה וממהר לעשות בלא כונה. ימכר. דהואיל וסבור של שמן הוא ליכא למגזר שמא נתכוין לנסך. אבל קדח במנקת, דיודע דיין הוא, חיישינן שמא ניסך לע"ז. וכן הוא דרך הגוים לנסך עד שלא ישתו. והכי הלכתא דכל היכא שהגוי מכוין ליגע ביין, אע"פ שאפשר שלא נתכוין לנסך אלא למלאכתו, אסור בהנאה היין שנגע. ותערובתו מותר בהנאה ואסור בשתיה כרב נחמן, וכעובדא דאגרדמים, כדאמרן אליבא דרשב"ג דהלכתא כותיה. ואם לא כיון בנגיעתו ליין, אפילו מה שנגע מותר בהנאה ואסור בשתיה, כי הך דחרם גוי.
<h2>דף נח:</h2>
מימר אמר. האי גוי בדעתיה. סלקא דעתך דרבנן חשיבי כי הני. שכרא שתו. בתמיה. ונסכיה. לע"ז, וחיישינן דילמא נגע וניסך. ואנן הוא דלא רמינן אדעתין למחזי דהא בישראל הוה מחזקינן ליה. ומאי דשרי וכו', רבנן כי הני, כשרים. תא ואשקיין. בתמיה. בחדתא. יין חדש אין לו ריח. בנטלא. שם הכלי בלשון חכמים. ופריך והא קא נגע גוי בחמרא עם הכלי כשדולה מן החבית. ונהי נמי דלא ידע שהוא יין הוה ליה מגע גוי שלא בכונה ואסור מיהא בשתיה, ואמאי שרי ליה בשתיה. לא צריכא. ומשני דקא מוריק אורוקי. והוה ליה כחו של גוי שלא בכונה, שהרי היה מערה מכלי עליון לכוס, ולא היה נוגע בו כלל. וכיון שלא היה יודע שהוא יין אלא שכר וכחו שלא בכונה מותר ואפילו בשתיה. הרי כאן שני דינין. האחד שאסור בהנאה כחו של גוי, אפילו בכונת הרקה, כשמתכוין ליין. והיינו מאן דאסר. וכשאינו מכוין ליין מותר אפילו בשתיה. והיינו מאן דשרי במוריק אורוקי. וכתב הרשב"א ז"ל בשם הרב בעל התרומות זצ"ל, דמסתמא הוא הדין אם נושא גוי גיגית מלאה יין במוט, ובלכתו יצא מן היין לחוץ שלא בכונתו, שמותר בשתיה. שמזגו. שנתן בו מים לתוכו כדי לתקנו לשתיה. שכן דרך יינם חזק. אסור. ואע"ג דלא נגע גזרו רבנן בכחו לאסרו בשתיה משום הרחקת עבירה. אבל בהנאה ודאי לא מתסר, דלא עדיף מנגיעה על ידי דבר אחר שלא בכונה. וכתב הרשב"א ז"ל, מזגו אפילו דיעבד משמע. ועוד מעובדא דר' יוחנן דאמר ליה לרב הונא צא והכריז על יינם, שהיו מוזגים להם גוים, משום יין נסך. ומדינא גוי המוזג שנותן מים ביין שביד ישראל אפילו בשתיה שרי משום שהוא כזורק אבן לתוכו דאמרינן לקמן שהוא מותר אפילו בשתיה, דכל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך. ואע"פ שאין המים נפסקין אלא שהקלוח יורד מידו של גוי לתוך היין מותר. ואפילו למ"ד ניצוק חיבור. דנצוק דהוי חיבור לאו משום דחשבינן [ליה] כנגיעה, דנגיעה על ידי דבר [אחר] לאו נגיעה היא. אלא משום תערובת הוא, דכיון שהיין שבידו אסור, רואין כאילו נתערב היין התחתון עם היין שביד הגוי אבל כאן אין המים שבידו נאסרין. ולפי שהמוזג קרוב להשקות או לנגוע בידו גזרו משום לך לך אמרין לנזירא, להרחיק מן העבירה. [אבל] במילתא דלא שכיחא, כגון אם שפך גוי מים בחבית של יין של ישראל לא גזרו ביה רבנן. והרמב"ן ז"ל הביא מסעד להוראה זו מן הירושלמי [פ"ד הי"א], וכתב והדעת נותנת שאפילו שפך בחבית כדי מזיגה שמותר מאחר שאין דרכן של בני אדם [כן]. ומיהו במזיגת כוס, בין שנתן מים יותר מדאי או פחות ממזיגתו, בכל ענין אסור, לפי שהוא ראוי להוסיף עליו יין או מים, וכך רגילות, ואיכא למיגזר משום לך וכו'. אבל מזגו שלא בכונה מותר. ואין כאן בית מיחוש. דלא גרע מכחו שלא בכונה, דלא גזור ביה רבנן ואפילו בשתיה, ע"כ.
<h2>דף נט.</h2>
שיוליך. בהולכה בלא זריקה לגת פשיטא דמותר. אלא ודאי בזריקה לגת מיירי. ענבים לגת. בהתחיל לימשך מיירי. ומיבעיא ליה אי אסיר, מידי דהוי איין שמזגו גוי, שזורק מים ליין, ואסור דילמא נגע, והוא הדין נמי הכא. או דילמא לא דמי, דהתם מדקדק הגוי למזגו כראוי בצמצום, וחיישינן דילמא נגע. אסור. דדמי קצת למזיגה, טפי משאר זריקות, ולפיכך לכתחלה אסור, הרא"ש ז"ל. ולפי זה אם לא התחיל הגת לימשך שאין לו תורת יין כדאמרנא לעיל, מותר אפילו לכתחלה לזרוק שם הגוי ענבים. אבל הראב"ד ז"ל פירש, מהו שיוליך ענבים מפני היין הנסחט בדרדורים, אי גזרינן אטו שפיכת יין גמור. ואסקינן אסור לכתחלה. ולפי זה צריך ליזהר שלא יניחו הגוי לתת הענבים בגת, משום היין הנסחט מן הענבים. ומיהו אם ישראל מסייעו מותר. דלא מחמרינן לגזור עליה אלא ביין גמור. כך העלה הרשב"א ז"ל.
<h2>דף נט:</h2>
דרדורין. גיגיות קטנים, טופלי"ש בלעז. אידרי גוי. קפץ. לשון נשא הוא, כמו דרי טונא. קפץ גוי ואחזה בתוך היין שלא תשקע. כי היכי דלא לשכשך. אין מנסכין אלא על ידי שכשוך. כי היכי דלא לשכשך. ותתסר בהנאה. וברצו. לחביתא. עד דשפייה. כפו החבית לצד אחד עד שישפה יינה לתוך כלי אחר שימשך היין מיד הגוי ואחר כך מוציאה ותהא מותרת החבית בהנאה, דכל זמן שידו תחובה ביין אם יוציאנה אי אפשר לשמרו שלא ישכשך. ואע"פ שאנו אוחזין את ידו. ברצו, לשון מטה על צדה, כדאמרינן לקמן [ע"ד ע"ב] וחתים להו אברצינהו שוליהן. דשפייה. שהורק בכלי אחר, כמו [ב"מ ס' ע"א] השופה יין לשמרים. וכן דעת הרשב"א ז"ל, דכי נקטוה לידיה דוקא בהנאה מותר. אבל בשתיה אסור. ואי לא נקטוה היה אסור אפילו בהנאה. והא דלא אסרינן ליה משום תחלת מגעו, משום שברור לן שלא כיון לנסך מחמת טרדתו להוציא האתרוג, ויותר טרוד בזה מבמדידה ביד. וכתב הרמב"ן ז"ל, זה השמיט רבינו הגדול ז"ל, מפי שהוא סומך על דעת האוסר מגעו שלא בכונת נסוך אפילו בהנאה, כמו שפירשנו. וקשה בעיני לדחות מעשה זה, לפי שנמצא ברוב הנוסחאות, אמר להו רב אשי, ע"כ. [דנסכ]יה. בכונת מגע לאסרו עליו בהנאה. דאי נגע בו שלא בכונת מגע לא מתסר בהנאה כלל, ואפילו לאחריני שרי ליה לזבוני. ולא תדוק מהא דאי נגע בו הגוי בחזקת שהוא שלו ולא של ישראל אז הוא שוגג ואסור למשקל דמי מיניה, דבכי האי גונא בישראל פטור, כדאמרינן המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור. ואי שקיל מיניה דמי יין נסך שקיל. דמכל מקום מקלא קלייה מיניה, ודמי הזיקו שקיל. אע"ג דלזבוני לגוי אחר אסיר, דהא אסור בהנאה. מההוא גברא. מאותו גוי דנסכיה. מקלא קלייה. שרף אותו גוי זה היין כשנסכו. ויאמר הישראל לזה הגוי שלם לי ייני ששרפת וקח אותו לעצמך אם תרצה. ולאו דמי יין נסך שקיל. אלא דמי יין כשר ששפך לו. דהא בישראל נמי אם נסכו ושפכו אחר כך חייב לשלם, כדתנן בהניזקין [גיטין נ"ב ע"ב], מנסך מזיד חייב לשלם. דאשתקיל. שיצא ממנה הברזא שקורין טאפין בלעז, שהוא סתימת הקנה שהיין נמשך ויוצא ממנו. ונקטה. החזירו שם. והוי מגע גוי על ידי דבר אחר. כל דבהדי ברזא. כלומר קלוח הסמוך לנקב. אסיר. בשתיה ולא בהנאה. לפי שהנקב צר ולא יכול לשכשך בו. ומגע גוי על ידי דבר אחר בלא שכשוך לא מתסר בהנאה. ודי לנו לאסרו בשתיה. אבל כשמשכשך בו מחזי כמנסך. ואידך שרי. ואפילו בשתיה. דקסבר צדדין לאו חיבור הוא לאסור לכוליה. וכתבו בתוספות, ובלבד שיוציא היין דרך פי החבית או בברזא אחרת, שלא יגע ביין האסור דרך יציאתו. ומיהו לית הלכתא הכי אלא כלישנא בתרא. דעד ברזא אסיר. דכל מה שיכול לצאת משם הוי חיבור. אסיר. רש"י פירש אסור בשתיה ומותר בהנאה, ואידך שרי אפילו בשתיה. ויש שפירשו כן ופסקו כרב פפא. ומיהו איהו ז"ל כתב דלית הלכתא כרב פפא. אבל המפרשים שסוברים כרבינו אלפסי שפסק כרב פפא, פירשו אסור בהנאה, ומה שלמטה מן הברזא שרי בהנאה. ומיהו תימה לדברי הגאונים ז"ל שפסקו דנצוק חיבור, כל שכן מה שבחבית אחת דהוי חיבור מה שלמטה לשל מעלה. ושמא לא פסקו הגאונים אלא בנצוק דגשתא ובת גשתא, דכוליה בתר גשתא גריר. אבל הכא דשל מטה לא גריר בתר ברזא לא, וצ"ע. וכתב הרב בעל הת[רומות] ז"ל [סימן קפ"ב], דהא דלא אסר רב פפא אלא עד ברזא, היינו משום שלא הניח הגוי ידו אלא על עובי הנקב, דהוי ליה כמצדיה דאמרינן גבי טומאה שהיא טהורה. אבל אם תחב אצבעו בנקב הברזא עד חלל החבית, הוי ליה לגבי יין של מעלה כאילו נגע בשוליה, ולגבי יין של מטה כאילו נגע בפיה, דהכל טמא. דבגמרא מדמינן הא דטומאה ליין נסך. ובטומאה תניא במסכת טבול יום בתוספתא [פ"ב ה"ב], חבית שניקבה רבי יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה, מפיה מפני שהמשקה משוך לתוך ידו, משוליה מפני שהמשקה גרור לתוך ידו. אבל מן הצדדין יעלה באחד ומאה. ושמעינן מינה דלגבי יין נסך נמי ימכר. דלהתירו בשתיה לא אפשר, דהא מעורב הוא והרשב"א ז"ל, ורבותינו הצרפתים ז"ל אומרים, שאם הסיר גוי הברזא והיתה הברזא נוגעת בפנים מעובי החבית, הכל אסור בשתיה, שאי אפשר שלא ינדנד היין בראש הברזא. והרמב"ן ז"ל מחמיר, דאפילו אינה נוגעת, כל היכא שנשפך מכחו הוי ליה אוריק אורוקי מכחו של גוי בכונה ואסור בשתיה. אבל בכחו שלא בכונה לא גזרו רבנן. והיכא דגוי תוחב נעורת או מטלית בסדק בחיבור השולים לסתום, כתבו בשם רבינו שמואל ז"ל, דאסור מפני שנוגע ביין. ובשם רבינו יצחק ז"ל כתבו, דסביבות השולים מקום שמתחברין אל דפני החבית, אם יוצא משם יין, מותר לגוי לתחוב שם נעורת. לפי שהנעורת שתוחב שם אינו כנגד היין שבפנים. לפי שראשי השולים מפסיקין, שתחובין בחריצין שבדפני החבית סביב.
<h2>דף ס.</h2>
אדנא. הוא הכלי שמערה ממנו לתוך הכובא. ונמצא כשהגוי מערה בכונה אע"פ שאינו נוגע בכלי מכל מקום כחו של גוי בכונה הוא ואסור בהנאה. וישראל אכובא. אוחז הכובא בידו. חמרא אסיר. בהנאה. כל אותו יין שיצא או שהיה יוצא מחמת אותה הטיה של גוי. אבל מה שנשאר בכלי, שלא היה יוצא מאיליו אלא אם כן מטהו פעם אחרת, לא מתסר בהנאה. כדאמרינן לקמן באידך פרקין [ע"ב ע"ב] כח גוי דרבנן דנפק לבראי גזרו ביה רבנן דלא נפק לבראי לא גזרו ביה רבנן. גוי אכובא. שאוחז הכלי התחתון המקבל היין. וישראל אדנא. הכל העליון המערה. חמרא שרי. אף בשתיה. לפי שהגוי אינו עושה כלום. ולא חיישינן שמא יגע הגוי ביין, דהא חזי ליה. מצדד. אם הגוי האוחז הכובא מטה אותה על צדה שתעמוד ישרה לקבל הקלוח. אסור. בשתיה. דחיישינן שמא נגע ביין ולא חזא ישראל. אבל אינו אסור בהנאה כיון דלא ידעינן בודאי. ועלה דהא דאמרן דגוי אדנא חמרא אסור בהנאה, תמהו המפרשים ז"ל, דהא לעיל [נ"ח ע"ב] גבי יין שמזגו גוי לא אסרינן ליה אלא בשתיה ולא בהנאה. וכן פירש רש"י ז"ל. ורבינו תם ז"ל פירש דהכא ולעיל אינו אסור אלא בשתיה. והא דאמרינן לעיל [נ"ט ע"א] דרב הונא אקלע לההיא מתא וחזא גוים דמזגי חמרא לישראל ואמר ליה ר' יוחנן לרב הונא צא והכריז על יינם משום יין נסך, דמשמע שאסור בהנאה. ההיא משום קנסא הוא, שהיו רגילין בכך.
דדרי. נשא. כמו דרי טונא. זיקא. נוד, והוא קשור. אחוריה, וחזי דלא נגע ביה. מלא שרי. אפילו בשתיה. דכיון שהוא מלא אינו יכול לשכשך. וגם אין לחוש שמא נגע בו, שהרי קשור הוא. ועוד שישראל רואהו. חסר אסיר. אפילו בהנאה. מפני שמשכשכו בתנועתו מלמטה למעלה. ואע"פ שהוא קשור ואינו יכול ליגע בו, סבירא ליה לרב פפא דשכשוך כי האי חשיב שכשוך. כובא. היא של עץ, ופיה רחב. מליא אסירא. דילמא נגע בה הגוי ולא ירגיש ישראל ההולך אחריו. חסרה שריא. דאין קרקוש בכלי פתוח. ואע"פ דכי דרי ליה אי אפשר לו דלא מקרקש מעט, כיון דלא ניחא ליה בקרקושיה דילמא משתפיך עליה, הוי כחו שלא בכונה ומותר. אבל זיקא הוי קרקוש, ודומה לשכשוך, והוי נסך. דאין דרך ניסוך בכך. בכלי קשור שאין מכניס ידו בתוכו. וכך אמרו בירושלמי [פ"ה ה"י], אהין דמרגל זיקא מעיל לרע אין בו משום מערה מכלי אל כלי. וכובא מליא אסירא בשתיה, משום דחיישינן דילמא נגע בחמרא. ואע"ג דבשאר ספיקי מגע דבכולי פירקין דהשוכר אסרינן בהנאה. הכא כיון דישראל אזיל אחוריה ולא חזא דנגע ביה, ועוד דאיהו במלאכתו עסוק, לא חיישינן למגעו בכונה, משום דנתפס עליו כגנב בכך. אבל למגעו שלא בכונה חיישינן. הילכך אסור בשתיה ולא בהנאה. וכתב הרשב"א ז"ל, לזה הפירוש הסכים הרמב"ן ז"ל ור"ח ז"ל. והראב"ד ז"ל כאן, אלא שבתשובה חזר בו. והרא"ש ז"ל כתב בתוספות, דכובא מליא, ומביאה גוי ע"י מוט מותר, כיון שהגוי רחוק מן הכובא. והרשב"א ז"ל בשם התרומות [סימן קע"ט] ורבינו שמואל, דבמוט אפילו מה שיצא לחוץ מותר בשתיה. וכתב הרמב"ן ז"ל בשם הראב"ד ז"ל, דכי אמרינן הכא דכובא מליא אסירא, הני מילי דקא אזיל ישראל אחוריה דלא מצי מנטר ליה, אבל אזיל בצדו דמצי מנטר ליה ונטר ליה שרי. וכן היא גרסתו של רבינו אלפסי ז"ל דכי אזיל ישראל אחוריה. ומכאן, דאמרינן דאין דרך ניסוך בכך, התיר רבינו תם ז"ל על ברזא שהיתה רפויה בחבית, ועל מגופה שהיתה רפויה על פי חבית, ובא גוי והדקם בפנים, וגם בחבית שלא היו השולים מהודקים, ובא יהודי ושם שם נעורת והיה תופסה כנגד הנקב, ומנע קצת מן היין לצאת ולא כל כך. ובא האומן גוי והעמידו בהידוק כנגד הסדק בסכין, עד שהדקו היטב. כל זה התיר מטעם שהיה מדמה כל אלו המעשים לנוד של עור רך, שאין דרך ניסוך בכך. אע"פ שהגוי מגיע דפנות העור זו לזו ומקרקש היין שבתוכו. עכ"ל הרא"ש ז"ל בתוספות.
<h2>דף ס:</h2>
דפקעה לארכא. כשהיא יושבת זקופה נסדקה ממעלה למטה, ובקש חציה ליפול אילך וחציה אילך. אדרי. הגביה עצמו ממקומו. חבקה. חבק אותה בין זרועותיו וחברה עד שהביאו כלים. לזבונה. דהא לא שכשך. ואע"פ שקרב החצאין זה לזה, והוי נוגע ביין על ידי חצאי החבית, לא הוי כנוגע בקנה. דהתם משכשך בקנה, אבל הכא ליכא שכשוך. וכתב הרשב"א ז"ל, לא ידענו שכשוך זה מהו. דודאי אי אפשר שלא נדנד וישכשך קלוח היין היוצא עם דפני החבית בחבוקו. ונראה לפרש, שמותר בהנאה, לפי שניכרת מחשבתו, שלא כיון לשכשך. כמו התיז הצרעה בקנה שאמרו ימכר, לפי שמחשבתו ניכרת שלא כיון לנסך. וא"ת ומאי שנא מעובדא דברזא דלעיל [נ"ט ע"ב], דאסרינן ליה בהנאה, דהתם נמי להצלת יין קא מכוין. י"ל דכיון דמעשה דברזא לא היה בו פסידא כל כך אינו מעשה ניכר כל כך. אבל לפתייה שפקעה לרחבה, הואיל ואין נבדלות זו מזו, שהרי חציה העליון יושב על התחתון, אינו מקלח אלא שהיין מטפטף מעט, אינו משכשך היין כלל ולא מנדנדו. ולפיכך שרי אפילו בשתיה. שהגוי אינו נוגע ביין, אלא שמכביד את העליון על התחתון, כלבינה הנתונה על פי החבית ומכבידתה. מכאן נראה לרבינו שמואל, שאם הגוי המהדק נעורת בשולי החבית, שמותר כדפירשנו לעיל, ואם אינו נוגע ביד אלא בסכין, כיון שאינו מתכוין רק לסתום הכלי ולא ליגע ביין, נראה דהוי ליה מגע גוי בכונה על ידי דבר אחר, כמו נגע ברישא דלוליבא לדעת ר"ת. הרא"ש ז"ל. במעצרתא. גת. ולא היה בו יין אלא שהיה [טופח מן היין והיה] הגוי עומד שם. להטפיח. אם הגת שהוא טופח מיין יכול להטפיח מאותו היין ידו. בעי הדחה וניגוב. אפר ומים ואפר, כדלקמן פרק השוכר [ע"ה ע"א], קודם שיכניס בו הישראל יין. ואי לא. שאינו טופח כ"כ אלא שהוא לח מיין. בהדחה. כדי לבטל הטפה של איסור שבו. ובגת שאינה מזופפת מיירי. שאם היתה מזופפת לא סגי לה בניגוב עד שיקלף את הזפת. ודוקא בגת של אבן ושל עץ. דאילו היה של חרס מזופת לא סגי ליה אלא בעירוי שלשה ימים. והראב"ד ז"ל כתב, דמיירי בשל עץ חדש שלא נשתמשו בו כי אם פעם ושתים. אבל אם היה ישן, בהדחה סגי, דלא בלע. דדבר שאינו מכניסו לקיום הוא, ובשכשוך סגי לה.
מתניתין. של יין. של ישראל. עליו. על הישראל. ובגמרא מוקי לה נמי עליו על אותו יין, שאותו יין משועבד לגוי בחובו. אין לו עליו. שלא נשתעבד אותו היין בחובו, אע"פ שהישראל חייב לגוי מעות. מותר. אפילו בשתיה. דאותו גוי אירתותי מרתת שמא יראה ישראל וישתלם מיניה היזק. נפל. הגוי. לבור יין. של ישראל. ועלה. מוקי לה בגמרא שהעלוהו מת, דהשתא אע"פ שנגע, מגעו שלא בכונה הוה. דבנפילתו היה טרוד, ובעליתו מת היה. מדדו בקנה. שהיו בקנה סימנין לדעת כור או כוריים או כמה מדות של יין יש בחבית. התיז. או שהתיז את הצרעה מעל היין. היה מטפח. או שהיה הגוי מסלק בידו האופיא, שהיא אשקומ"א בלעז, מעל פי חבית המעלה רתיחות. ימכר. מותר הוא בהנאה, דכחו של גוי שלא לכונת ניסוך חשבינן ליה, שהרי לא נתכוין לנסך אלא לאחת מכל אלו. ומכל מקום אסור בשתיה. מתיר. אפילו בשתיה. דסבר דכחו של גוי שלא בכונה מותר אפילו בשתיה. נטל. הגוי. לבור. יין של ישראל. והתירוהו, אפילו בשתיה. דכיון שהיה בכעס לא היה בשביל שידע שיש יין בבור ועוד שזריקה מרחוק היא, וליכא למגזר שמא יגע ביין.
גמרא. על אותו יין. הוא דאמרינן אסור. דכיון דכל אחריות המלוה על אותו יין אינו מתירא הגוי מליגע בו, שאומר שלי אני נוטל, ואין נתפס עליו כגנב. ולפיכך אסור בשתיה. אבל בהנאה מותר, דכיון דלא ידעי שנגע לית למיסר בהנאה. אבל היה כח בידו של ישראל להוציאו מרשותו של גוי, ומניחו הגוי להוציאו, מפני שאין החוב מוטל על זה היין אם נגע בו הגוי היה נתפס כגנב ומתירא הגוי מליגע בו. ובהאי גונא מותר אפילו בשתיה. לא שנו. הא דאמרינן דנפל לבור ועלה ימכר, שמותר בהנאה. שעלה מת. שעלה מן הבור מת, דודאי בנפילתו לא ניסך לפי שהיה טרוד בנפילתו. ובעליתו הרי הוא מת, ואין שם ניסוך כלל, אלא מגע שלא בכונת ניסוך, דאסור בשתיה ומותר בהנאה. עלה חי אסור. אפילו בהנאה. ביום אידם. דאזיל ומודה לע"ז. ולהכי מנסך היין. ולית הלכתא כר' שמעון. הכי מסיק תלמודא דלית הלכתא כר' שמעון דמתיר בשתיה כשמתכוין לדבר אחר ולא לשום מגע. אלא כרבנן הלכתא דאסרי בשתיה ולא התירו אלא בהנאה.
פיסקא. כל שבזב. אינו כלל לכל דבר, שהרי הסט במגע סתרים בזב טהור, כגון קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור, דהסט בית הסתרים הוא, ובגוי עושה יין נסך. אלא לא בא להתיר אלא זריקה שלא בחיבורין דבזב טהור ובגוי אינו עושה יין נסך. שלא בחמתו לא. אלמא זריקה בגוי עושה יין נסך. ואילו זב שזרק חפץ בכלי לא טימאו. דקא אזיל מיניה. שהולך ומתגלגל הכלי כל שעה על ידו, שהוא מגלגלו ומורידו לבור. הילכך שלא בחמתו חיישינן דילמא נגע. אבל בחמתו מותר אפילו בשתיה, כדפירשנו במתניתין. ורבותינו בעלי התוספות וכן רבינו [שמואל] פסקו כי הא דרב אשי. ורבינו אלפסי ז"ל השמיטה.
<h2>דף סא.</h2>
מתניתין. המטהר. שעשאו בכשרות כדי למכרו לישראל, ולא נתן עכשיו דמים לגוי עד שימכרנו. ונתנו ברשותו. של נכרי. מותר. דמירתת גוי דילמא חזו לי הנך ישראל דעברי דרך רשות הרבים. ופירש רש"י ז"ל ואפילו אין מפתח וחותם ביד ישראל שרי. והוא דאין לו חובו על אותו היין, אלא על שאר נכסיו. כגון שכתב לו התקבלתי ממך מעותי מאותו יין. ורבינו תם ז"ל פירש במפתח וחותם ביד ישראל, ולא כתבו לו התקבלתי. ולפי [זה] צריך שיהיה ישראל דר בעיר. דלפי שהיין של גוי ויש לו מלוה עליו לא מירתת. ואם אין ישראל דר בעיר, אילו מפתח וחותם ביד ישראל אסור. והרמב"ן ז"ל פירש מתניתין כפשטה, בלא התקבלתי ובלא מפתח וחותם ביד ישראל. ולפי שהפתח פתוח לרשות הרבים מותר. דמיירי בחצר שאין הגוי דר בה. וכיון שנעל ישראל אוצרו והוא אינו יכול ליכנס בה אלא דרך רשות הרבים, מירתת דילמא חזי ליה ישראל. דאילו בחצר שהגוי דר בה פשיטא שצריך מפתח וחותם אע"פ שפתוח לרשות הרבים. דנוח לו ליגע כיון שתדיר עובר שם. בעיר שכולה גוים. פירש רש"י ז"ל שכתב ליה התקבלתי. קמ"ל סיפא דאפילו בחד ישראל שרי. וכן אתא לאשמעינן דיוצא ונכנס לכתחלה שרי. ולפירוש ר"ת ז"ל, אפילו מפתח וחותם בידו אסור, כיון שהיין של גוי, שיש לו מלוה עליו, ולא כתב לו התקבלתי, לא מירתת. ולפירוש הרמב"ן ז"ל אסור, דהא ליכא טעמא דאמר דילמא חזי לי ישראל. ולפירוש רבינו תם ז"ל, דאפילו מפתח וחותם ביד ישראל בעיר שכולה גוים אסור, אם כן יין שקונים גוים מישראל ומוליכין אותו למרחקים בחותם בתוך חותם, ובאותה ספינה אין ישראל, והיין הוא של גוי, היאך יהיה מותר לישראל. השיב ז"ל, שהוא מותר, מפני שטרח בו כל כך להוליכו למרחקים ובהוצאות מרובות חש לטרחו ולא מזייף. ועוד שמביא כתב מישראל שחתמו בתוך חותם, וחושש למה שכתוב בו. אבל הכא ביין שגדל בכרמים שלו לא טרח כולי האי, ואינו חושש אם ירגיש ישראל זיופו. ר' שמעון בן אלעזר. בגמרא מפרש דשמעיה ר' שמעון לתנא קמא, בד"א ברשותו אבל ברשות גוי אחר מותר, דלא חיישינן לגומלין. ואתא ר' שמעון בן אלעזר למימר, אפילו ברשות גוי אחר אסור, דכל רשות הגוים אחת היא. כולם בעלי אונאה, ומניח לו לזייף, שיגמלנו גם זה לו ויניחנו לזייף כשיבוא לידו כיוצא בזה.
ובגמרא, עלה דעיר שכולה גוים אסור הקשה, הא איכא רוכלין המחזרין בעיירות, אמר שמואל בעיר שיש בה דלתים ובריח. הפירוש הנכון למפרשים ז"ל, הוא פירוש הראב"ד ז"ל, שפירש עיר חשובה שכל דבר מצוי בתוכה. שהרוכלין ומוכרי כל דבר קבועין ועומדין בה. ולא ירויחו שם כלום הרוכלין המחזרין. ואסיקנא בגמרא דאי פתח האוצר פתוח לאשפה, או אם יש שם דקל של ישראל, כאילו הוא פתוח לרשות הרבים דמיין. ועוד כתב הראב"ד ז"ל דדוקא ביום, אבל בלילה צריך לישן בתוכו. וטעמא דאשפה, דרבים מצויין שם ומירתת. וטעמא דדקל של ישראל, שיבוא שם ליטול פירותיו או לעלות עליו לראות בהמתו שאבדה ממנו, וירא הגוי שמא יראנו הישראל אם יזייף. וכן אם חלון של ישראל פתוח כנגד פתח הבית, כפתח פתוח לרשות הרבים דמי.
גמרא. ומילאהו יין. יינו של ישראל עצמו, או שלקחו מן הגוי ופרעו, ואין לו שייכות לגוי ביין כלל, ואע"פ שאין מפתח וחותם, ואע"פ שהגוי דר בה, ואע"פ שהיין עומד בחצר. דכיון שהישראל דר בה הרי הוא בחזקת משתמר עד שיודיענו שהוא מפליג דהוי כמניח נכרי בחנותו, שאם לא הודיעו שהוא מפליג מותר.
<h2>דף סא:</h2>
בחצר אחרת. דכיון דאיכא מפתח וחותם, אע"פ שהגוי דר בחצר, לא גרע ממפקיד יינו אצל גוי, דשרי במפתח וחותם כר' אלעזר. אבל אם אין מפתח וחותם אסור, הואיל והוא דר בחצר ויש לו שייכות בבית שהיה שלו. דשמא יכנס לראות מה מכר ויש לו טענה למה נכנס ולא מירתת. אבל אם היה הבית של ישראל עצמו, שלא לקחו ולא שכרו מגוי, אע"פ שהגוי דר בחצר והישראל אינו דר בה, מותר בלא מפתח ובלא חותם ואפילו נמצא שם, שהרי מ"מ נתפס עליו כגנב הוא. והני מילי ביום, אבל בלילה אסור. כ"כ הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל. המטהר. והיין הוא של גוי, ועומד היין בביתו של גוי. וכיון שישראל עומד באותה חצר, הוי כשומר נכנס ויוצא, ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו מותר. בחצר אחרת וכו'. דשובר הגוי כמה חותמות. דסמכא דעתיה, הואיל והיין שלו, לומר דידי הוא. שאינו בא לקיצין. שאין לו שעה קבועה לבוא, דמירתת גוי לזייף, דאמר דילמא השתא אתי. וכתב רבינו אלפסי ז"ל וקיימא לן כת"ק דקאי כר' אליעזר דלא חייש לזיופא, ע"כ. הילכך יינו של ישראל בחצר של גוי שאינו דר שם ישראל, דהיינו בחצר אחרת, מותר כת"ק, דלא חיישינן למימר הגוי זייף. ומיהו דוקא שמפתח הדלת בידו של ישראל, והניח חותם על פי החבית גם כן כדרך החביות, שסותמין פיהם בטיט. וזהו חותם בתוך חותם. בד"א. דבעיר שכולה גוים אסור. ברשותו של גוי. עצמו. לגומלין. שיאמר לו בעל היין הנח לי לנסך ואני אגמול לך גם כן בכיוצא בזה. כל רשות. וחיישינן לגומלין, דכולן רמאין. אם כן הוי ברשות גוי אחר כברשות של גוי עצמו. ואמרינן דבעיר שכולה גוים אסור אפילו ברשות גוי אחר. והלכתא כתנא קמא, דלא חיישינן לגומלין. הילכך ברשות גוי אחר אי איכא מפתח וחותם שרי. ומיהו אם הגוי שהיין שלו מושל על הגוי הנפקד, נהי דלא חיישינן בעלמא לגומלין הכא ודאי מפני אימתו לא ימנענו אם הגוי בעל היין רוצה ליגע. ואדרבה יעיד עליו שלא נגע, הילכך אסור. וזו היא עובדא דבי פרזק רופילו, דאמר רבא דמירתת מיניה מחפי עליה זכותא. וכתב הרמב"ן ז"ל, יש להקל בכל מטהר יינו של גוי שאמרו שצריך שומר דחותם בתוך חותם כשומר דמי, מדאמרינן פרק אין מעמידין [ל"א ע"א], ור' יוחנן אמר אפילו יין משתמר חותם בתוך חותם לרבנן. אלמא שומר דקאמרי רבנן, למעוטי חותם אחד הוא. אבל שני חותמות כשומר הוו. ואין כן דעת הגאונים ז"ל. אבל מצאתי כן למקצת רבני צרפת ז"ל, ע"כ.
כרכא. פירש רש"י ז"ל כרך. וכתב הרא"ש ז"ל דוקא נקט כרכא, שהיין מונח ברחוב וגם היה שם יין של גוי, ולא היה נתפס כגנב על הביאה רק על הנגיעה. ביני דני. בין החביות של ישראל. אם נתפס. אם גוי חלש הוא ויש אימת שופטי העיר עליו שאם ימצאוהו נוגע יתפסוהו כגנב, חמרא שרי אפילו בשתיה. דברחוב ירא הוא פן יראוהו. מה שלא היה כן בבית שיש שם יין ונכנס שם גוי אי הוה מצי לאשתמוטי שלא יהיה נתפס כגנב על הביאה, שיש לו טענה על מה נכנס, אע"פ שיהיה נתפס כגנב על הנגיעה אמר רבא לקמן דחמרא אסיר, דאינו ירא בבית פן יראוהו כמו שירא הכא שהוא ברחוב במקום רואים. ואם לאו. שהגוי אלם ואינו ירא משופטי העיר או שאין שופטי העיר מחייבין על הנגיעה. חמרא אסיר. אפילו בהנאה, דודאי נגע. וכתב הרשב"א ז"ל לפירוש רש"י ז"ל, עכשיו אם שופטי העיר לא יחייבו את הגוי על נגיעתו, אסור להניח נכרי בחנותו, ואע"פ שאינו מודיעו שהוא מפליג. כתב הרא"ש ז"ל, מסקנא דמילתא, ביין נסך דסליק לן מהאי פרק, הלכתא כרב הונא, ודלא כמשנה ראשונה. דכיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך, והמשכה הוי כפירוש רש"י ז"ל מיד כשנפרד היין מן החרצנים והזגין לצד אחד, אפילו בגיגית. וכן בגיגית אם לקח מן היין בכלי מן הגיגית כדי לשתות ונתכוין בלקיחתו לשלותו מן החרצנים והזגין. כל שישנו בגיגית קרינן ביה התחיל לימשך. והלוקח יין מבין הגוים, צריך שלא יעלים עיניו מן הגיגית אחר הבצירה. וכן ימשוך הגוי ממנו. ורבינו תם ז"ל אסר לדרוך עם הנכרי לפי משנה אחרונה ואפילו בגת פקוקה ומלאה, כיון דבהמשכה כל דהו נעשה יין נסך אי אפשר ליזהר ממגעו של גוי אחר המשכה. ומגעו של גוי שלא בכונה על ידי דבר אחר, כגון ברישא דלוליבא, אע"פ שרש"י ז"ל אסרו בשתיה, הדבר מוכרח ומוכרע כפירוש רבינו תם ז"ל בראיות ברורות דמותר בשתיה. ומגע גוי שלא בכונה, כגון תינוק בן יומו ונפל לבור ועלה, או מגע גוי בכונה שלא בכונת נסוך כגון שהוא טרוד במדידה או בהתזת צרעה, או כגון ההיא דאתרונגא, בין על ידי דבר אחר שמדדו בקנה, ובין שמדדו ביד, או בכונת מגע בגופו אלא שלא ידע הגוי שהיה יין כגון ההיא דחרס. כולהון שריין בהנאה. ומגע גוי בכונה, בין בגופו בין על ידי דבר אחר בחיבורין, שכשך אע"פ שלא נסך, אסור בהנאה. כגון ההיא דאגרדמים וההיא דשדא ידיה בחמרא בדוולא. כחו של גוי בחיבורין, כגון דמוריק אורוקי, הכיר בו שהוא יין, אסור בשתיה ומותר בהנאה. ושלא בחבורין, כגון בזריקה, אפילו בכונה מותר בשתיה.
<h2>דף סב.</h2>
השוכר. גוי ששכר פועל ישראל לעשות עמו מלאכה ביין נסך, להוריקו מכלי אל כלי או להעביר חביות ממקום למקום. וביין נסך ממש קאמר שנתנסך לע"ז. וסתם יינן מיבעיא בעו לה בגמרא. מלאכה אחרת. דהיתר. שכרו מותר. דאגרא דיהב ליה משום מלאכה אחרת הוא. ומוקי לה בגמרא כגון שלא אמר לו אלא לעת ערב, שכבר נתחייב לו שכרו ממה שעשה לו במלאכתו של היתר. או שנותן לו שכרו מכל חבית וחבית לפי גודלה או קוטנה, שאינו מעורב שכר ההיתר עם האיסור. ומה שיקבל מן האיסור יוליכנו ויזרקנו בים המלח. ואע"ג דבשאר איסורי הנאה כערלה וכלאי הכרם תנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. שאני התם דלא מאיס כולי האי. הילכך לא קנסו רבנן. אבל הכא דמידי דע"ז הוא דמאיסא, קנסו רבנן.
<h2>דף סב:</h2>
גמרא. חמור כיין נסך. ממש, דאסור בהנאה. והיינו דוקא בעינו. אבל ע"י תערובת הא אמרינן לקמן בשמעתין [ע"ד ע"א] דיין ביין בסתם יינם ימכר חוץ מדמי יין נסך שבו. ויין נסך גמור אוסר את הכל אפילו בהנאה. וטומאתו קלה. כדאמרן בפרק אין מעמידין [מ"ט ע"א] שלש יינות הן, יין נסך אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית, סתם יינן אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית. וא"ת והא תנן [נ"ו ע"א] אין דורכין עם הנכרי בגת, ומאי קא מיבעיא ליה, ודאי אסור להשתכר בסתם יינן. וי"ל דלכתחלה פשיטא ליה, אבל בדיעבד הוא דקא מיבעיא ליה. ארבא. ספינה. קלינהו וכו'. שאם היה קובר אותם בעין, שמא ימצאו אותם היום או מחר ויהנו מהם. ואע"פ שנשרפו הוצרכו לקבורה, שלא יהו נעשין זבל לנטיעות או לאילנות ואע"ג דקיימא לן [מ"ט ע"א] דזה וזה גורם מותר, היינו בדיעבד, אבל אסור לבטל איסור לכתחלה. יזפי פירות. בשביעית קודם זמן הביעור. ונהי דפירות שביעית שרו לעניים אחר הביעור, היינו לאחר שהפקירום וקיימו בהם מצות ביעור. אבל הני פירי שלא קיימו בהם מצות ביעור אסירי אף לעניים. ופרעינהו. ופרעי להו בשמינית. ואשתכח דאכלי עניים בשמינית אחר הביעור חילופי פירות שביעית. יאות הן עבדין. וכדתנן באתנן מותר, משום דהנהו פירות דפרעי להו לא הוו מיחדי לפרעון בההיא שעתא דיזפי פירות שביעית. והילכך לא חייל עלייהו איסור שביעית למפרע. ולא אמרינן כי פרעי להו איגלי מילתא למפרע דהני פירי דמי שביעית הן ויאסרו אחר הביעור. וכנגדן באתנן מותר, דבא עליה ואחר כך נתן לה מותר, כיון דבשעת ביאה לא היה קנוי לה, מה שנותן לה אחר כך מתנה בעלמא קא יהיב לה, ואין אתנן חל עליו. וכתבו בעלי התוספות ז"ל, דמהא שמעינן דישראל שמכר ע"ז או יין נסך באשראי לגוי, כשיפרענו הגוי הדמים מותרים. דגוי משעת משיכה קני להו, וההיא שעתא לא מיחד שעבודיה דישראל. הילכך כי פרע ליה לא אמרינן איגלי מילתא למפרע דדמי יין נסך נינהו. ולא מיבעיא אי ליתנהו לע"ז ויין נסך בעולם בשעת פרעון שהוא מותר, דהא ליתנהו בעולם ולא מתפסי אהני דמים. והיינו דר' ינאי. אלא אפילו איתנהו ברשות גוי מותר, כדאמרינן לקמן בשמעתין באתנן דאי אמר בטלה זה הא מיחסרא משיכה. אלמא אע"ג דמיחד שעבודיה שרי כיון דמחוסר משיכה בשעת מכירה. וכתב הרמב"ן דצ"ע דליכא לדמות יין נסך וע"ז לשביעית ולשאר איסורין, וכדאמרינן לעיל קנס הוא שקנסו חכמים ביין נסך, דחמיר להו משאר איסורין. ועוד הקשה ז"ל דאם לפירות שביעית באנו לדמותן, נתיר להם אפילו לכתחלה, דהא אמר להו ר' יוחנן יאות הן עבדין. ועוד האריך ז"ל.
<h2>דף סג.</h2>
בטלה זה. כל זמן דיהיב ליה הוי אתנן, דמהשתא קניתיה. בטלה סתם. כי יהיב לה לאחר זמן לאו אתנן הוא, דלא קניא לה עד השתא. והא מחסרא משיכה. בין לר"ל בין לר' יוחנן, לר"ל מדינא דאורייתא, לר' יוחנן מן התקנה. דכיון דאמור רבנן לא ליקני אלא במשיכה, אפקעו לקנין מעות, ולא הוי אתנן עד דמשכה. ואע"ג דיחדו לה באתננה קודם ביאה. ומכאן יש ללמוד לשוכר הפועל ופסק עמו כור חטים זה או בגד זה, שאם רצה אחד מהם לחזור בו, שהרשות בידו. שהרי כור חטים שפסק עמו לא קני ליה, דהא מחסר משיכה, ויהיב ליה מידי אחרינא, כדאמרינן הכא בטלה. וצ"ע אם צריך מכל מקום ליתן לו במעות כדמי החטים, כיון שנתרצו לכור חטים, או אם נאמר כיון שאין גוף הדבר שפסקו נקנה לא נתחייב אלא בשוויו. וכתב הרשב"א ז"ל, ואפשר שהכל הולך לפי המלאכה שעשה, שאם טרח יותר משאר פועלים יכול לומר לו להכי טרחי ועבדי לך עבידתא שפירתא, כדאיתא ר"פ השוכר את האומנין [ב"מ ע"ו ע"א]. ואי לא, יהיב ליה כשוכר דעלמא לפי אומד המלאכה שעשה. באתננך. הילכך בא עליה ואחר כך נתן לה, כיון דמשעת ביאה שוויה אפותיקי ועומד בחצירה, חייל עליה איסור אתנן.
<h2>דף סד.</h2>
דמי ע"ז. גוי שמכר ע"ז. מי תפשי. ואסורין בהנאה, דכתיב והיית חרם כמוהו. או לא. או דילמא לא אמר קרא אלא בע"ז שזכה בה ישראל, אבל ביד נכרי לא אמרינן. ודוקא במכרה לגוי, דאי במכרה למי שעתיד לחבלה, כגון צורף ישראל פשיטא לן דלא תפסי דמיה כלל. שנשה. שהלוה לגוי. מכר. הגוי. ע"ז. והביא דמיה לו משום פרעון. מותר. אלמא דמי ע"ז ביד גוי מותרין. ואם אמר לו. שהיה ישראל דוחק הגוי שיפרע לו, ואמר לו המתן לי עד שאמכור ע"ז ואביא לך דמיה, ומכר והביא לו דמיו, אסורין. מאי שנא רישא. ודאי שמעינן דדמי ע"ז ביד גוי מותרין. מיהו סיפא אמאי אסורין. משום דרוצה בקיומו. ישראל זה רוצה בקיומו, שלא תשבר הע"ז. שאם תשבר לא יספיקו הדמים לפרעון שלו. וא"ת משום דאמר ליה המתן הוי טפי רוצה בקיומו. וי"ל דהלשון משמע שאין לו ערב מדקאמר ליה המתן. אבל אם היה לו ערב ודאי מותר, שאז אינו חושש על קיומו. וכתב הרשב"א ז"ל, כבר כתבנו בפרק ר' ישמעאל, שעכשיו בזמן הזה לדברי הגאונים ולדברי רש"י ז"ל שאמרו שאין הגוים בקיאין בטיב ע"ז ואין מגען אוסר בהנאה, אפילו המתן עד שאמכור ואביא לך מותר. ומיהו קשה לדבריהם כמו שכתבנו למעלה, וצריך להזהר, עכ"ל. ושמעינן מהכא דרוצה בקיומו אפילו בכי האי גונא, שאם ירצה הגוי יחזור בו ממה שהתנה עמו ולא יפרע לו מדמי ע"ז אלא מענין אחר, אפילו הכי אסור. ופירש רש"י ז"ל, רוצה בקיומו אסור משום דישראל מצווה לבטל ע"ז ומשמשיה. ולמד מדבריו הרמב"ן ז"ל, שאסור לישראל לשמור סתם יינם אפילו בחנם, משום שרוצה בקיומו שלא יגנבו ושלא יאבדו ברשותו. וכן משמע מן התוספתא [פ"ח ה"ד], הרשב"א ז"ל. וכתב ז"ל, מן הירושלמי [פ"ה ה"א] משמע שאסור לישראל להיות משמש ומוזג יין נסך לגוי.
<h2>דף סד:</h2>
והכא בשמעתין גבי גר תושב, שהוא אותו גוי דקים לן דלא פלח ע"ז, אמרינן יינו כשמנו, כלומר קודם שהותר השמן, שמותר בהנאה ואסור בשתיה. כתב הרשב"א ז"ל, מכאן למדו הגאונים ז"ל למגען של ישמעאלים הללו שאינן עובדין ע"ז שהוא מותר בהנאה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל [פי"א מהלכ' מאכ"א ה"ז]. ומ"מ סתם יינן אסור בשתיה. דעיקר תקנתא בסתם יינן לא היתה אלא משום בנותיהם, והני בכלל שאר גוים נינהו לאסור חתנות. וכתב עוד הרשב"א ז"ל, ואפשר דכיון דאותם ישמעאלים לא מנסכי מיחדין אצלם יין, כדאמרינן גבי גר תושב. שייחוד הוא לזמן מועט כדי שילך שיעור מיל או קרוב לו. אבל אין מפקידין אצלם כי אם בשני חותמות. דכיון דלא קפדי אמגע גוי, וגוי טרח ומזייף, משום חיבת ניסוך חיישינן דילמא אתא גוי וזייף ונסך, ולא מעכב ביה, ע"כ.
<h2>דף סה.</h2>
פיסקא. ואע"ג דלא אמר וכו'. דאי לעתותי ערב לאחר שהרויח שכרו אמר לו הולך לי חבית של יין נסך, ומשום הכי קאמר מותר, הוה ליה לפרושי, כדתניא השוכר את הפועל ולעתותי ערב אמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום מותר. דוקא לעתותי ערב שכבר השלים שכרו בהיתר, אבל כולי יומא לא. כגון דאמר ליה וכו'. מתניתין מיירי כגון דאמר ליה הגוי העבר לי חבית חבית של שמן כל אחת ואחת בפרוטה, ומוצא חבית של יין נסך ביניהן. דהשתא שדי פרוטה אחת לנהרא ואידך שרו, דהא לא שייך שכר ההוא חבית בהדיה אידך, דכל חדא וחדא קניא אגרא באפי נפשה. וברייתא דמשמע דכי לא אמר לעתותי ערב הוי כל שכרו אסור, כגון דאמר ליה העבר לי מאה חביות במאה פרוטות, דכל כמה דלא עברינהו לכולהו לא יהיב דמי. ואי לא בעי לעבורי ההיא חבית דאיסורא מעכב ליה כולי אגריה. הילכך כולי אגרא מתחייב בחבית זו של איסור, ומתסרי כולהו. דההיא פרוטה דאיסור בכולי אגרא פתיכא. והקשה הרשב"א ז"ל, כיון דקיימא לן דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, וכל חבית וחבית דמוליך זוכה כנגדה בפרוטה אחת, כדאמרינן פרק קמא [י"ט ע"ב] גבי הגיע לכיפה וכו' אמר רבי אלעזר אם בנה שכרו מותר ואפילו למכוש אחרון כיון דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומכוש אחרון לית בה שוה פרוטה. אם כן מאי שנא, למה אסרו שכר המותרות. ותירץ דכיון דבמכוש אחרון לית בה שוה פרוטה, ובפחות משוה פרוטה לא גזרו הילכך שכרו מותר. והוא הדין הכא אי אמר ליה מאה חביות בחמשים פרוטות שכרו מותר. אבל השתא דאיכא פרוטה אחת דאיסור פתיכא בכולהו, כולי אגרא אסור. וכתב הרמב"ן ז"ל, דאע"ג דקיימא לן כר' אלעזר דאמר בחביות שנתערבו יוליך הנאה לים המלח, הכא לא מצי להוליך שכר אחת מהן לים המלח, דהא קבלנות הוא דקביל עליה הולכת מאה חביות, ודילמא לא מוגר ליה כלל אי אודעיה מעיקרא דלא מוליך ליה לההוא חבית. הילכך כוליה שכר יין נסך הוא ואסור. אבל הראב"ד ז"ל כתב, דיוליך הנאה לים המלח, כר' אלעזר דקיימא לן כותיה. וכן נראה דעת הרא"ש ז"ל בתוספות, שכתב דהא דלא מוקמינן מתניתין כר' אלעזר משום דמתניתין משמע דכל שכרו מותר, ולר' אלעזר לא הוי מותר כל שכרו. משמע דאי לאו משום יישוב הלשון בלחוד הוה מתרצינן מתניתין לאוקומה כר' אלעזר.
מתניתין. השוכר. גוי ששוכר חמורו של ישראל להביא עליו יין נסך. לישב עליו. לרכוב עליו. לגינו. כלי של יין נסך. שכרו מותר. דבשביל אותו לגין אינו מרבה בשכרו. וכן אם אינו מניח לגינו אינו מנכה כלום משכרו. הילכך לאו שכר יין נסך קא שקיל. והכי איתא בגמרא. ופירש דמשום לאשמעינן הך סיפא תנא רישא דרישא הא תנא לה ריש פרקין.
גמרא. כסותו. ר"ת ז"ל לא גרס כסותו, דפשיטא הוא שלא ילך ערום, וכן אם הוא כסות שניה שרגיל בו. אלא הכי גרסינן, כסתו. שהוא כסת קטן הנותנו תחת מראשותיו ולפעמים יושבין עליו, וכדאמרינן [כלים פכ"ח מ"ה] כר וכסת, אלא שהכר הוא גדול והכסת קטן. של אותה הדרך. אפילו דרך של ארבעה ימים או יותר. ומפרש בגמרא מאי שנא חמר שאינו יכול להניח אלא מזונות של אותו יום אי לא משכח למזבן שוכר אמאי מעכב, אמר רב פפא כגון דשכיח למזבן מאוונא לאוונא. כלומר ממסע למסע, כדמתרגם בירושלמי ארבע אוונין שוכר לאו דרכיה למטרח לילך למזבן. לפיכך מניח עליו מזונות של אותו הדרך. חמר. דרכיה למטרח ולמזבן. לפיכך אינו מניח אלא מזונות של אותו היום.
<h2>דף סה:</h2>
הוה שפיך להו. היה מוכר להם יין. ודרך מוכרי חביות יין ליתן החביות ללוקחין. והכי אמרינן פרק המפקיד בבבא מציעא [מ' ע"ב], איכא גולפי, שהלוקח יין ומוכרו בחנות משתכר בהן, לבד מה שהוא משתכר ביין. ורב איקא הוה שפיך מגולפי שלקחו ממנו ויהיב בזיקי דידהו ומעבר להו מעברא, כלומר ספינת הנהר. ויהבי ליה הנך גולפי דזבון מיניה באגריה. בדידיה קא טרח. שהיין אינו נאסר עד שמגיע לקרקעיתן של זיקי דידהו. זיקי. הן של עור. גולפי. של חרס. וא"ת והא נאסר בנצוק. וי"ל דכל היכא שהגוי אינו נוגע בקלוח אינו נאסר בהנאה משום תערובת, (כדר' אלעזר) [כרשב"ג] דאמר מותר חוץ מדמי יין נסך שבו. ולקמן פריך הא קא מעבר להו מעברא אחר שנאסר. והלא רוצה בקיומו. לאחר שנאסר. דלא נצטרו זיקי. שלא יתבקעו הנודות שלהם ויצטרכו לגולפי ולא יהבי להו ניהליה. דמתני. התנה עמהם דאי מצטדו זיקי לא יהיב להו גולפי. פרדסקי. שלוחים שבידם כדים רקים לקבל היין שיצא מן הנאדות כשיתבקעו, ולא אכפת להו אם יתבקעו הנאדות. וא"ת שמא ישברו הכדים גם כן. י"ל דלכולי האי לא חיישינן. בהדי מעבורא. דאמר לספן מעיקרא ימים רבים כל עת שיגיעו אנשים הללו אצלך העבירם בחנם. קטרי. קשרים. סימן מסר להם, ומכירו הספן ומעבירן, והוא לא טרח מידי.
מתניתין ידיחם. דלא בלעי כלל. מבוקעות. משום דבלעי. ושמא יש בהן נותן טעם. וכתבו בתוספות, שאם נטל העוקץ מהענב הרי הן כמבוקעות. והרשב"א בשם הראב"ד ז"ל כתב, שאם הענבה מטולטלת מעוקצה וקרובה לינטל הרי היא כמבוקעת ואסורה. ומעשה וכו'. בגמרא פריך מאי קאמר. כל שבהנאתו. שאע"פ שאינו פוגמו אינו אוסרו אלא בנותן טעם, דהיינו עד ששים. אבל ביותר מששים שאינו ניכר טעמו מותר. או שנותן טעם לפגם, כגון חומץ לתוך גריסין רותחות, מותר. בהלכות רבינו אלפסי ז"ל כן וברוב הספרים כן הוא. והקשו בתוספות מאי קמ"ל, מרישא שמעינן דנותן טעם לפגם מותר. ופרקו דקמ"ל דאע"פ דלתוך צונן משביח לא גזרינן לאסור רותחין אטו צונן. דהכי פרשינן בגמרא דדוקא לתוך גריסין רותחין הוא לפגם ומותר.
גמרא. מעשה לסתור. וכי דרך התנא להביא מעשה שסותר דבריו הראשונים. דהא גרוגרות כענבים מבוקעות דמו. והתירו. לפי שהיין נותן טעם לפגם. דאשתפיך. וכגון שהיה ביין כדי ליתן טעם בחטים. כך כתב הרשב"א ז"ל בשם הראב"ד, למטחיינהו, אבל לא למכור החטים לגוים, דילמא הדר מזבן להו לישראל. הכי פריש בגמרא. שלא בפני ישראל. כי היכי דלא ליתי ישראל למזבן מיניה. דפת של גוים אסור באכילה. ומיהו נראה דלא חיישינן לפת של גוים לאיסור חמור כי האי, ולמיסרי משום שמא נפל בו יין נסך דלא מחזקינן איסורא, דאם לא כן חטים נמי לא נקח משום חשש זה, הרמב"ן ז"ל. שאין מבוקעות לא. הכי משמע ממתניתין. וחטים אינן מבוקעות, ומאי טעמא אסר. צירא. סדק. בקע הוא, ונבלע היין באותו בקע. וכתב הרשב"א ז"ל, משמע מהכא דיין שנפל על גבי שעורים, בהדחה סגי להו כענבים שלא נתבקעו. ומיהו נראה דדוקא שהדיחם מיד או לזמן מועט. אבל אם עמד היין עליהן זמן מרובה, אנן סהדי דודאי בלעי. דאפילו בלתיתא חיישינן להו לענין חמץ. דתניא [פסחים מ' ע"א] אין לותתין את השעורים. כל שכן אם שורין השעורים ביין זמן מרובה, שודאי בולעין, ואין להם היתר בהדחה. עכ"ל.
<h2>דף סו.</h2>
דברי הכל וכו'. דלאו חד שמא ולאו חד טעמא אית להו. ובין לאביי ובין לרבא משרא שרו. חדתא בענבי וכו'. וכל מין במינו אמרה תורה דלא בטיל. דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר, ואמרינן במסכת (יומא) [מנחות כ"ב ע"ב] מכאן למין במינו שאינו בטל כיון דאידי ואידי חדא חזותא היא, אידי ואידי חד טעמא נינהו. אבל בתר שמא לא אזלינן. בתר שמא. ודם הפר ודם השעיר, האי והאי מיקרי דם. וכל מין בשאינו מינו וכו'. דאין הולכין אחר הטעם אלא אחר שמותן. וכיון שהן חלוקין בשמותן דינם כמין בשאינו מינו. ואין אוסרין אלא בנותן טעם. וכתב הרא"ה ז"ל, ואין אוסרין בהנאה אלא באכילה. והכי הלכתא כרבא. חלא דחמרא. חד דאיסור וחד דהיתר. חמירא. שאור. חד דחולין וחד דתרומה, ונפלו זה לתוך זה. ומין במינו במשהו. לקמן פסקינן דלית הלכתא הכי, אלא אפילו מין במינו בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך. והכא נמי הלכתא כרבא, דבתר שמא אזלינן. וכאן נמי כתב הרא"ה ז"ל שאינו אסור בהנאה אלא באכילה. חלא. דיין נסך. לגו חמרא. של היתר. דברי הכל בנותן טעם. לפי שאין כח בחומץ הנופל שם לתת אפילו ריח ליין שבחבית עד שיתערב שם לגמרי. וגם היין אינו מבטל ריח החומץ. הילכך שני מינין נינהו, דדינו בנותן טעם. חמרא לגו חלא. שהיין הוא עליון, יש כח לחומץ שבחבית לתת ריח ביין של איסור, שקודם שיתערב בתוכו יקלוט הריח מן החומץ, אע"פ שטעמו עדיין הוא יין. ואע"ג דאביי אזיל לעיל בתר טעמא, שאני הכא דאשתני ריחא, וחשיב ליה כאילו אשתני טעמיה. דבתר טעמא אזלינן. וכל שכן הכא דטעמיה ושמיה חמרא.
<h2>דף סו:</h2>
בת תיהא. נקב שנוקבין במגופת החבית להריח היין לבודקו אם יכול להתקיים. ואם רוצה הגוי להריח באותו נקב יין של ישראל שפיר דמי, דהא אינו נוגע ביין כלל. וקמ"ל דלא גזרינן גוי בשל ישראל משום ישראל בשל גוי, אפילו לאביי. ישראל לגוי. ישראל אין יכול להריח יינו של נכרי, משום דמתהני מריחא דחמרא דאיסורא. ופירש הרב בעל הערוך ז"ל [ערך תיהא], בת תיהא הוא נקב שמניחין במגופת החבית ומשם שואפין ריחו של יין בפיהם ויודעין אם הוא טוב ואם החמיץ. ריחא מילתא היא. דסבר אביי ריחו כממשו, כאילו אכל גוף האיסור. אבל בדבר שאינו נאכל, כגון קטורת או ורדים, אמר אביי התם בפסחים [כ"ה ע"ב] גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו, דריחא לאו מילתא היא. רבא אמר וכו'. ואע"ג דהתם בפסחים אמר רבא ריחא מילתא היא, בדבר שעשוי להריח, כגון קטורת או ורדים, אבל יין אינו עשוי להריח. וסברותיהם של אביי ורבא הפוכות כאן ושם. ופסק רבינו אלפסי ז"ל דבכולהו הלכה כרבא, דקיימא לן אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. וכ"כ הרב ז"ל בחולין פרק גיד הנשה [חולין צ"ג ע"ב], דבפלוגתא דרב ולוי פרק כיצד צולין [פסחים ע"ו ע"ב], בבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה, דרב אסר משום דריחא מילתא היא, ולוי שרי אפילו בשר נבלה שמן ובשר שחוטה כחוש משום דריחא לאו מילתא היא, דהלכתא כלוי, משום דאתיא בשטתיה דרבא דהכא. ומכל מקום פסק הרב ז"ל כרב כהנא דאמר התם פת שאפה עם צלי בתנור אסור לאכלו בכותח. וההיא ביניתא דאטויה בהדי בשרא אסרה רבא מפרזקיא למיכל בכותחא. וכתב הרמב"ן ז"ל טעמא משום דבבשר בחלב גזרה בעלמא הוא שגזרו בו מפני שמותר כל אחד בפני עצמו, שמא יבאו להקל. וכיוצא בדבר גזרו בו שלא להעלותו עם בשר על השלחן, ולאו משום דריחא מילתא הוא דא"כ אפילו בפני עצמה תהא אסורה וכדאמרינן אין שטין את התנור באליה ואם שט כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה. ואם אתה מתירו לאכלו בפני עצמו יבא לאכלו בכותח.
<h2>דף סז.</h2>
פיסקא. הכי הלכתא. דנותן טעם לפגם מותר. לא שנו. הא דתנן דחומץ לתוך גריסין נותן טעם לפגם, היינו לתוך גריסין רותחין. דכיון שהן רותחין תכף שנפל החומץ עליהם נפגמו. והוא פגום מעיקרו. נעשה כמי שהשביח. דלתוך גריסין צוננין משביח החומץ. שכן היו בצפורי, בערבי שבתות היו נותנין חומץ לתוך גריסין צוננין להשביחן. וכיון שמשביח מתחלה ונעשה איסור, אע"פ שהרתיחן אחר כן ונפגמו לא פקע איסורן. והקשו בתוספות, מאי נעשה דקאמר. והלא ודאי משביח הוא. ופריקו דמשום שאין רגילות לאכלן עד שירתיחו ויתבשלו היטב לא קרי ליה משביח ממש. לפגם. שאמרו שהוא מותר. לא שיאמרו קדרה זו וכו'. וא"כ הפגם מחמת דבר אחר הוא ולא מחמת האיסור בלחוד. ואנן בעינן שלא תהיה חסרה כלום ואינה נאכלת מפני זה, כלומר מפני האיסור שפוגם המאכל בלבד. אינו כן, אלא מיהא הא פגמה. ואפילו תהיה קדרה חסרה מלח או יתירה, שכבר היא פגומה מחמת המלח או התבלין, לא אמרינן הפגם אינו מחמת האיסור ואותו פגם אינו מתיר. אלא מותר הוא, דהשתא מיהא המאכל פגום הוא ומותר. והא דאמרינן נותן טעם לפגם מותר, לאו דוקא שלא יהא נאכל מחמת אותו פגם, אלא כל שנפגם טעמו מפני זה סגי ומותר. וראיה דאמרינן דקדרה שאינה בת יומא קרינן לה נותן טעם לפגם. ואפילו בת יומא אמרינן אי אפשר דלא פגמה פורתא. ושמן ודבש וקורט של חלתית שהתירו משום נותן טעם לפגם ודאי אינן נפסלין מאכילת אדם, אלא שנפגמין קצת. ואע"ג דנותן טעם לפגם ילפינן מנבלה, דנפגמה מאכילת גר, היינו להתירה בפני עצמה. אבל בתערובת בפגם כל שהו מתיר. וכ"כ רש"י ז"ל ורוב המפרשים ז"ל. כל שטעמו. כל איסור שנופל בקדרה ונותן טעם ויש בו ממש מהאיסור. אסור. אותו מאכל שהוא בקדרה. ולוקין עליו. אם אכלו בשיעור זה, שהוא כזית בכדי אכילת פרס, שהיא הלכה למשה מסיני שאם יש בשיעור פרס של תבשיל כזית מן האיסור לוקין עליו. ואע"פ שאין כזית של איסור נאכל בבת אחת, כיון שאין שוהין באכילתו משהתחיל לאכול עד שגמרו אלא כדי אכילת פרס, מצטרפת אכילתו ולוקין עליו. אבל אם אין אכילתו כדי אכילת פרס של תבשיל כזית איסור, הואיל ושוהה באכילתו יותר מכדי אכילת פרס, הוו להו כשתי אכילות של שני ימים ואין לוקין. דקים להו לרבנן דאכילת פרס הוי שיעור שהיית אכילה. ופרס הוא חצי ככר משלש לקב. חציה לבית המנוגע, שנאמר בה והאוכל בבית וגו', ופירשו חכמים לשוהה בה שיעור אכילה, דתניא והאוכל בבית והשוכב בבית אין לי אלא אוכל ושוכב לא אוכל ולא שוכב מנין ת"ל יכבס בגדיו ריבה א"כ מה ת"ל והאוכל והשוכב ליתן שיעור לשוכב כשיעור אכילה וכמה הוא בכדי אכילת פרס, והיא ד' בצים.
<h2>דף סז:</h2>
טעמו ולא ממשו. כגון חלב נמוח שנפל לקדרה שנותן בה טעם, אבל לא נשאר בו ממשו של איסור. אסור ואין לוקין עליו. אסור מדרבנן, ואין לוקין עליו מדאורייתא. חד בתרי בטיל, במין במינו. ואי במין בשאינו מינו, כל שאין בו כזית בכדי אכילת פרס קרי טעמו ולא ממשו. ולימא בהדיא. נותן טעם לפגם מותר. מילי אחרניתא. כדאמרן לעיל ההיא לישנא בתרא דר"ל דאפילו חסרה מלח או יתירה וכו'. השתא מיהא מפגם פגמה, ולאו דוקא ריבה, דמשמע שהאיסור עצמו היה נותן טעם לפגם לקצת התבשיל, אלא אפילו היה האיסור נותן טעם לשבח, כיון שנפגם כשמצא דבר פגום והרי הוא פוגם מעיקרו וריבה הטעם לפגם מותר. דהשתא מיהא מפגם פגמה. וזהו לישנא בתרא דר"ל שכתבתי לעיל. דבגמרא איכא תרי לישני. ואני כתבתי לעיל לישנא דסלקא אליבא דהלכתא.
<h2>דף סח:</h2>
בחביתא דשיכרא. והוא מת, ולא היה בשכר ששים. מותר. אפילו בשרצים. ולית הלכתא כותיה. דבכל התורה קיימא לן בדבר שאיסור משום דנותן טעם לפגם, אפילו בשרצים שהוא חידוש, דאסרינהו רחמנא אע"ג דמאיסי ובדילי אינשי מינייהו, ולא הוה צריך קרא למסרינהו. עכברא בשכרא אשבוחי. והלכתא כרב.
<h2>דף סט.</h2>
נפל לגו חלא. אליבא דרב, מי אמרינן דוקא בשכרא משבח אבל בחלא לא. אימרוטי אימרטט. נמרט לחתיכות דקות, ושרץ איסור דידיה בכעדשה כטומאתו. וחיישינן דילמא בלע חתיכת שרץ בהדי חומץ. וכתבו בתוספות, יש לתמוה היאך אנו אוכלין דבש, והלא רגלי הזבובים מעורבים בו. והיינו אימרוטי אימרטט. ואפילו יפגום הדבש, השרץ עצמו מיהא אסור. ואומר ר"ת ז"ל, דרגלי הזבוב וכנפיו אינו חשוב כשרץ אלא עפרא בעלמא. כדתנן [ידים פ"ד מ"ו] עצמות החמור מותרין. בחלא בחמשין. הקיל בחומץ יותר מבשכר, לפי שהחומץ קשה לקבל טעם אחר. הילכך א"צ ששים וסגי בחמשין. אידי ואידי. בין בשכרא בין בחלא. דקסברי נותן טעם לשבח הוא. וכתב הרשב"א ז"ל, הורו רבותינו הצרפתים ז"ל הלכה למעשה, דדוקא בחלא ושכרא בעינן ששים, דמשבח הוא בהן. אבל בשמן ויין ושאר משקין פוגם הוא ומותר. וכן פירש הכא רבינו אלפסי ז"ל בחלא ושכרא. והלכתא וכו'. וכן לכל איסורין שבתורה שאיסורן משום טעם, מין בשאינו מינו בששים, ומין במינו במשהו כרב. ולא גזרינן שאינו מינו אטו מינו חוץ מחמת בפסח. וכן תבלין אין שיעורן ששים, שהרי מעט מהן נותנין טעם ביורה גדולה. ומיהו אין איסורן במשהו, דודאי כל היכא שיבטל טעמן מותר. אלא משום שאין טעמן בטל בשיעורים אלו אמרי בעלמא תבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל.
מתניתין. כדי יין. של ישראל. בחזקת משתמר. שלא הודיעו שהוא מפליג. ויש שם דרך אחרת שיוכל לבא עליהן דרך עקלתון. ומשום הכי מרתת הגוי ויאמר שמא יראני הישראל. והכי מסקינן בגמרא. וכתבו המפרשים ז"ל, דהך רישא מיירי בחביות פתוחות עם פקק בלבד. וכן משמע ממתניתין דלקמן וכן מן התוספתא [פ"ח הי"ג]. והכי ודאי משמע מדבעינן שיהיו בחזקת משתמר. דאי בסתומות אפילו בחזקת שאינו משתמר היה מותר, כיון דקיימא לן כרבי אליעזר דלא חייש לזיופא וכרשב"ג דלא חייש לסיתומא. ומיהו בלא פקק חיישינן, כיון שיכול ליגע בהן להדיא. ומשום שאין דרך להעביר חביות פתוחות לגמרי נקט מתניתין סתמא. ואם יש גוים אחרים בדרך שיוכלו להביט כשיבא הישראל בדרך העקלתון אסור, דלאו חזקת משתמר הוא, כ"כ הרשב"א ז"ל. ואם מודיעו מקום הפלגתו, שהוא מקום רחוק, אע"ג דחביות סתומות במגופה, כיון שאומר שיתרחק שיעור שיוכל הגוי לנקוב מגופת החבית ולחזור ולסתום הנקב אסור, דלא מרתת. רשב"ג אומר וכו'. אינו אסור אלא עד שישהה בכדי שיפתח כל מגופת החבית. ויגוף. שיעשה מגופה אחרת חדשה. ותיגוב. תתנגב ותתיבש. אבל לסתימת חור לא חששו. שישתום. לשון שתום העין, עין פתוחה, [ומתרגמינן] דשפיר חזי.
מתניתין. והלך לקפנדריא. הוא דרך קצרה. ולא הודיע באיזה דרך הלך. ואע"פ ששהה הרבה מותר דמרתתי. יוצא ונכנס. לאו דוקא. דאפילו שהה כדי שתימה מותר. אלא אורחא דמילתא נקט, דאין דרך בעל הבית להניח חנותו לגוי ולהפליג. ולדעתו של גוי הוא יוצא ונכנס, שכך היה סבור. ובגמרא עביד צריכתא מהני בבי, דאי תנא רישא התם דין הוא דמרתת אפשר שיבא עליו הישראל פתאום, אבל בספינה שיכול להרחיקה משפת המים אימא דלא מרתת גוי, קמ"ל דמרתת כל היכא שלא הודיעו שהפליג. ואי תנא ספינה ולא חנות הוה אמינא דין הוא ספינה דאפשר למחזי ליה ממקום אחר, אבל חנות דאי בעי אחיד לדשא ועביד מאי דבעי ליתסר, קמ"ל דכל שלא הודיעו שהפליג מותר דמרתת. ומיהו אם הפליגה הספינה או נעל הגוי דלת החנות אסור. והכי תניא בתוספתא [פ"ח ה"ה]. היה אוכל עמו. הנכרי עם הישראל. לגין. כלי של יין. דלופקי, מקום שמשימין בו כלים שעומד היין להשקות ממנו. מה שעל השלחן אסור. דמימר אמר גוי ישראל זה זמני אצלו לאכול ויגע. הדלופקי מותר. דאינו מוכן לסעודה. ואם אמר לו וכו'. כיון שהרשהו בקצת, אסור אף של דלופקי, דנגע ביה ולא מרתת כיון שהן פתוחות. סתומות מותרות. אא"כ ישהה עד כדי שיפתח את החבית ויגוף פעם אחרת כל המגופה. ויגוב. שתנגב כולה. והאי סתמא כרשב"ג, מדלא קתני שישתום.
גמרא. חמריו ופועליו. עמי הארץ, ומגען טמא. טהרותיו טהורות. ומוקי לה בגמרא בשהטביל חמריו ופועליו, אלא שלא היו חוששין למגע חביריהם. וכשלא הודיעו שהוא מפליג, אפילו הפליג כדי מיל מרתתי, ואין מניחין לעם הארץ ליגע. לכו ואני אבא אחריכם. כתב הרשב"א ז"ל בשם הראב"ד ז"ל, דבמתניתין נמי דוקא בשאמר להם אני אבא אחריכם, דסמכא דעתייהו. אבל אם לא אמר להם כך, אם יש דרך אחרת קרובה יותר שיוכל לבא בה קודם משיעור שתימה וסתימה ונגוב מותר, דמרתת דשמא יבא עליהם דרך עקלתון. ואע"פ ששהה הרבה מותר, דמ"מ מרתתי אינהו למימר השתא אתי השתא אתי ומימנעי ולא נגע.
<h2>דף סט:</h2>
גמרא. הלכה כרשב"ג. דלא חייש לשיתומא. דאי של טיט היא הסתימה מינכרא בשאר הסתימה, שהטיט הוא שחור מתחלתו. ואע"ג שהוא נגוב אינו מלבין כשאר המגופה עד יום או יומים. ואי של סיד, דלבן הוא ולא מינכר בין חדש לישן. היינו דוקא מלמעלה, שמירחו והשוה סתימתו. אבל מלמטה תחת המגופה מינכר, דאין בידו להשוות, הילכך אינו אסור עד שישהה כדי שיפתח ויסיד אותה מגופה ויגוף אותה במגופה אחרת חדשה ותתנגב. והני מילי היכא דלא חזינן. אבל היכא דחזינן, כגון שהעביר המגופה מפי החבית והכיר בה מלמטה מקום שתום וסתימה, אסור אפילו בהנאה, דהוי ליה ודאי מגעו. כן כתב הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל. והשתא דקבעינן הלכתא כרשב"ג דלא חיישינן לנקיבת החור שהוא בלא טורח, משום דמינכר, ולפתיחת כל החבית נמי דחייש רשב"ג לא קיימא לן כותיה, דהאי זיופא דטרחא הוא, ואנן קבעינן פרק אין מעמידין דהלכתא כר' אליעזר דלא חייש לזיופא דחותם אחד, האידנא אמאי לא מנחינן חביות סתומות בי גוים. לשיבא. נקב דק מאד, שהוא במגופת חביות להיות ריח היין יוצא משם. ובלעז שופליר. ויש לחוש שמא יקדח שם הגוי במנקת וטועם מן היין. ומתניתין דקתני סתומות מותרות, כתב ה"ר יהונתן ז"ל דמיירי בדליכא בהו שיבא. וכתב הרא"ש ז"ל, בכוליה תלמודא לא חשו אלא במגופת החבית או לזיוף או לשתומא או לשיבא. אבל לשמא יעשה נקב בדפני החבית לא חיישינן, כי ירא לקלקל דפני החבית. ובחביות של עץ אע"פ שבקל יכול להוציא דרך סדק דפני החבית, נראה לרש"י ז"ל שאין לאסור בשלנו יותר מבשלהם. ונחלקו עליו רבותיו, עכ"ל.
<h2>דף ע.</h2>
דישראל וגוי. יין של ישראל ויין של גוי היה בבית. אחדיה לדשא. סגר הדלת אחר שנכנס. ביזעא. חור או סדק. כל דבהדי ביזעא. כל היין של ישראל שהיה עומד כנגד הביזעא מותר, דמרתת גוי ליגע ביינו של ישראל, הואיל וישראל יכול לראותו. דהאי גיסא. כל היין שאינו עומד כנגד החור אסור, דודאי נגע כיון שיש לו טענה שיכול לטעון בשביל ייני נכנסתי. וכתב רש"י ז"ל, כל שרי דהכא, שרי אף בשתיה, וכל אסיר דהכא, אסיר אף בהנאה. ובכולהו הלכתא כרבא. אושפיזא. שאינו בית מיוחד לדור ישראל זה וגוי זה שהיין שלהם. ביני דני. בין החביות. לאשתמוטי. שיכול לומר לכך נכנסתי. סמכא דעתיה ולא מרתת, דכי עייל להך ביתא מעיקרא אדעתא דנסוכי עאל, ואע"ג דבמגע היין לית ליה לאשתמוטי אסור, דאי לאו לאנסוכי עאל למה עאל. ולא דמי למניח נכרי בחנותו, דהתם כיון דברשותו עייל וידע דעל מירתת. אבל הכא שאין ישראל יודע שהוא שם לא מירתת ובודאי לנסך נכנס. זה פירש רש"י ז"ל. וכתבו בתוספות, דלפירוש רש"י ז"ל נראה דאפילו לא סגר הגוי הדלת, כיון שאין ישראל יודעו שם, כנעל פונדק דמי, מדלא הזכיר אחדיה לדשא. ולא נהירא, דהא לעיל [ס' ע"ב] בנמצא בצד הבור לא חיישינן לנגיעה, אע"פ שלא ידענו שהיה שם, משום דמירתת כל היכא שהפתח פתוח. ועוד בהך עובדא דלעיל דהוה ביזעא בדשא, דאית ליה לאשתמוטי, כיון שיש לו שם יין, והדלת נעול, ואפילו הכי שרינן כל דבהדי ביזעא, דהואיל ויכולין לראותו מירתת. הילכך כל היכא שיכולין לראותו, אפילו אית ליה לאשתמוטי שרי. ואי לית ליה לאשתמוטי אפילו נעל הפונדק שרי, עכ"ל. דהוו קא שתו חמרא. כל אחד מכליו. חמרא. של ישראל. שרי. כיון שיש פקק על הכלי. והא דאמרן לעיל [ס"ט ע"ב] במניח נכרי על השלחן, שהיין שעל השלחן אסור, דהתם הגוי שותה מיינו של ישראל, וברשות הוא סבור ליגע. דבי שמשי. בערב שבת, שהיו תוקעין שלש [תקיעות] להבדיל בין קודש לחול. ואי משום שבתא. ואם תאמר סמכה דעתיה דגוי שלא יבא ישראל בשבת. פחות פחות מארבע אמות. בעומד ליפש ולנוח, דליכא עקירה מתחלת ארבע לסוף ארבע. וכתב הרשב"א ז"ל, בכל הני עובדי קשיא לי, מאי האי דאמרינן אמר גוי השתא אתי, ואמאי לא נגע השתא דחזי ליה לישראל דאזיל, ואמאי מירתת, דהא ביין פתוח קא מיירי. וי"ל דמיירי כגון שהישראל יכול לצאת ולבא ואין הגוי רואהו עד שיהא עמו, ע"כ.
<h2>דף ע:</h2>
רביתא. תינוקת גויה היתה. אופיא. אישקומא בלעז. מגבה. מעל גבה ולא מתוך החבית, דתלינן לקולא. וכתב ה"ר יהונתן ז"ל, ודוקא רביתא, דאינה יודעת בטיב ניסוך, ולא מסרה נפשה למנגע, אבל גדול מכי חזינן דנקיט אופיא בידיה לא תלינן לקולא, ואסרינן ליה לההוא חמרא. וכתב הראב"ד ז"ל, דדוקא אופיא, דאיכא למימר דמגבה דחביתא שקלתה ולא נגעה בפומא דחביתא. אבל כל דבר [שהוא] ידוע שמפי החבית נטלתו אסור, אע"ג דנתפסת עליו כגנב. ובגמרא עוד, זונה גויה וישראל מסובין אצלה חמרא שרי מאי טעמא נהי דתקיף להו יצרא דעבירה יצרא דיין נסך לא תקיף להו, זונה ישראלית וגוים מסובין אצלה חמרא אסיר מאי טעמא הואיל וזילא עלייהו בתרייהו גרירא. עוד בגמרא, ההוא אריא דנהים שמע גוי טשא ביני דני אמר רבא חמרא שרי מימר אמר כי היכי דטשינא אנא טשו ישראל וקא חזו לי. וכתב הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל, דאע"ג דאית ליה לגוי לאשתמוטי על הכניסה, תלינן לקולא, שיאמר כי היכי שנחבאתי אני כך נחבא ישראל, ומירתת ולא נגע. וכן כתב הרא"ה ז"ל וכן כל כיוצא בזה שיש לתלות שסבור הגוי שישראל רואהו מותר. מסוביתא. מוכרת יין בחנות. מלשון זולל וסובא, סבאך מהול במים. אקלידא. מפתח של יין. אלא שמירת מפתח. כיון שנעל הדלת ולא הניח הבית פתוח, לא נתן לה רשות ליכנס, ונתפסת היא בכניסת הבית כגנב. וכתב הרשב"א ז"ל, ומדברי רבותינו ז"ל נראה, דמפרשי לה אפילו בשהודיעו שהוא מפליג. דכיון דלא מסר לו אלא שמירת המפתח והבית הוא ידוע שהוא של ישראל, מירתת על הכניסה שמא יראו אחרים ויגידו לבעלים. וכן כתבו משמו של ר"ת ז"ל, שמכאן התיר הוא ז"ל לישראלים שהניחו יינם והלכו לעיר אחרת ביום טוב ונתנו מפתח לשפחה. ומסתברא כדברי ר"ת ז"ל. דלא גרע מהאי עובדא דשמע קל צלויי דלעיל, דמימר אמר השתא מדכר ליה לחמרא והדר, עד כאן. והרא"ה ז"ל כתב דאפילו פתח (המפתח) פתוח, אם הוא פתוח לרשות הרבים וישראל דר באותה העיר, או שלא הודיעו שהוא מפליג, מותר. שאין מסירת מפתח רשות ליכנס שם אלא שמירת מפתח בלבד, ע"כ. ומדאמרינן לא מסר לו אלא שמירת המפתח, שמעינן שאם אמר שמור הבית סמכא דעתיה ואינו נמנע מליגע, ואע"פ שלא הודיעו שהוא מפליג היין אסור. והיינו ברייתא דתניא או שאמר לו שמור אסור, הרשב"א ז"ל. וכתב הראב"ד ז"ל, דכל אסור שנאמר בכל זה, אינו אלא בשתיה, אבל בהנאה מותר בכולן. ואינו אסור בהנאה אלא אם כן הפקידו אצל הגוי כדי לשמרו ואין עליו שום חותם. אבל רש"י ז"ל כתב, כל שרי דהכא שרי אפילו בשתיה וכל אסיר דהכא [אסור] אפילו בהנאה.
מתניתין. בולשת. חיל שמחפשין בעיר. תרגום ויחפש ובלש. בשעת שלום. שאין מתיראין מכלום. פתוחות אסורות. דלא מירתתי מכלום ומנסכי להו. סתומות מותרות. דאם איתא דפתחי להו למה סתמום. וכתב ה"ר יהונתן ז"ל, ואע"פ שעמדו שם ימים רבים. וכתב הרא"ה ז"ל, והוא שסתומות במגופה של טיט, שאילו בפקק אין חזרתו ראיה של כלום, שדרכם של בני אדם להחזירו, ע"כ. אלו ואלו. אפילו פתוחות, שאין להם פנאי. וכתב הרא"ה ז"ל, אין הפרש בדין זה בין אנשי חיל של מלכות אחרת לאנשי חיל של אותה מלכות. והוא שנמצאו החביות שלמות.
<h2>דף עא.</h2>
גמרא. כרקום. תרגום ובנית עליה מצור [כרקומין]. כל הכהנות. דאשת כהן אנוסה אסורה לבעלה. אבל לישראל לא. והא הכא דשעת מלחמה הוא וקתני אסור. לבעלה וכו'. דתקיף יצרייהו טפי.
מתניתין. ישראלים. שעושין מלאכה אצל גוי, ולא פסק עמהם שכר אלא שבסוף מלאכתן שלח להם חבית של יין נסך בשכרם. והראב"ד ז"ל פירש, שישראל עושה מלאכה אצל ישראל אחר ואותו ישראל אמר לגוי צא ופרעם בשבילי, והגוי שגר להם חבית של יין נסך בשכרן. תן לנו וכו'. דעדיין לא קנו לה והוא אינו חייב להם אלא מעות. ותניא לעיל [ס"ד ע"א] ישראל שהיה נושה בגוי מנה מכר ע"ז והביא לו או מכר יין נסך והביא לו מותר.
גמרא. פול. הפל עצמך. תחתי. במקומי, כלומר היה במקומי ליתן היין שאני חייב לתת באוצר המלך. דכי פרע ליה ישראל לגוי דמי יין נסך קא פרע. והקשו ז"ל, מאי שנא מהא דלעיל [ס"ג ע"ב] דאומר אדם לפועליו ולחמריו צאו ואכלו ואני פורע, והרי זה כפול תחתי שהוא חייב ליתן להם יין והחנוני והפועלים גוים ואמר להם טלו ושתו, ואפילו הכי מותר אלא אם כן הקדים לו דינר או שנשא ונתן ביד, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל תירץ, דהכא נמי מיירי בשהקדים לו דינר ואמר לו סול תחתי לאוצר, ומשום הכי אסור. והביא ראיה מן הירושלמי, שכך שנו ברייתא זו בפ"ו של דמאי ירושלמי [דמאי פ"ו ה"ח], תנא לא יאמר אדם לגוי הילך מאתים דינרין ושקול על ידי לאוצר, אבל אומר לו פרשני מן האוצר. אי נמי יש לתרץ דהתם גבי פועלים אינו חייב לתת להם יין דוקא. אבל גבי מנת המלך שהוא חייב ליתן לו יין ממש, אע"פ שלפעמים לוקח ממנו מעות, כשאומר לו פול תחתי, משמע היין ממש. מלטני. כלומר סלקהו מעלי בכל ענין שתרצה. הילכך כשחוזר ופורע לו לאו דמי היין פורע.
מתניתין. פסק. לו דמים בכך וכך אני נותן לך המדה של יין וכן נתן לו נמי הדמים קודם שמדד. דבלאו הכי לא סמכא דעתיה דלוקח. דמיו מותרין. אע"פ שהגוי נתנו לתוך כליו, שהרי בשעה שפסק וקבל הדמים יין כשר הוה ולאו דמי יין נסך קא שקיל. מדד וכו'. דכשמדדו וקבלו הגוי נעשה יין נסך. וכיון שלא פסק תחלה סך המדה, אע"פ שכבר נתן לו הדמים תחלה לא סמכא דעתיה דגוי הלוקח, דסבור שמא ירבה לו הסך ויתבטל המקח, וכשיפסוק אחר כן ויתקיים המקח כבר נעשה יין נסך ודמי יין נסך קא שקיל.
גמרא. פסק עד שלא מדד. כתב הרשב"א ז"ל, נראה שרש"י ז"ל מפרשה בשמדד הישראל. ולפירושו דמיו מותרין דקתני, אפילו בדכייל ורמי למנא דגוי, ואפילו איכא עכבת יין בקרקעיתו של כלי הגוי, לפי שאויר כליו קונה לו. וכגון שתופס הגוי הכלי. או דקאי בחצירו של גוי. ואפילו קאי נמי בחצירו של ישראל, וכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח, דמיו מותרין, דהא קיימא לן כרשב"ג דאפילו יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו. אבל ר"ח ז"ל והראב"ד ז"ל נראה שפירשוה בשמדד הגוי לעצמו. ולדידהו דוקא בשמשך הגוי ביין בעוד שהוא בכליו של ישראל. דאי לא משך בכליו של ישראל ודמי נמי לא יהיב, מכי מדדיה אינסיך ליה כוליה דמוריק אורוקי בכונה אסור בהנאה להרבה מן המפרשים ז"ל. וכן מצאתי לרש"י ז"ל בתשובותיו. וכן כתב כאן ר"ח ז"ל כיון דקודם המדידה משך דמיו מותרין. ואע"ג דאי אפשר למדידה בלא הגבהה, באותה הגבהה לא קנה, דמדד ולא משך לא קנה. וטעמא דמילתא משום דמדידה זו אינה לדעת קניה אלא לצורך שניהם, לידע כמה מדות יש בו. ולאותן חכמים שכתבו דכחו של גוי אפילו בכונה אינו אוסר בהנאה, אפילו בשמדד הגוי קודם משיכה דמיו מותרין בדיעבד. ולהדין סברא סיפא דקתני מדד עד שלא פסק, דמיו אסורין משום מגעו של גוי ממש קאמר. וסתמא דמילתא גוי מכי רמי יין במאניה שקיל מיניה ונגע ביה. ולפירושו של רש"י ז"ל, שפירשה בשמדד הישראל ונותן לכליו של גוי, הכי נמי מפרשינן לסיפא דברייתא, עכ"ל.
<h2>דף עא:</h2>
אמאי דמיו מותרין. יין נסך הוי, דנגע ביה גוי, כיון שהוא בכליו ואכתי לא קנייה. אי בשהקדים וכו'. דהוה סלקא דעתיה דהואיל והקדים לו דינר, אפילו לא פסק סמכא דעתיה. לא סמכא דעתיה. למקנייה אפילו במשיכה, שמא ירבה לו בדמיו. וכיון שנגע בו הגוי אסור ליטול ממנו הדמים. ואע"פ שאמרנו למעלה [נ"ט ע"ב] שהגוי המנסך מותר ליטול ממנו הדמים, היינו בגוי המנסך על כרחו של ישראל. אבל לרצונו אין לו תקנה. כן כתב הרא"ה ז"ל, דאי לא נגע אפילו כלי של גוי האסור אינו אוסר בהנאה. ואפילו היה בכלי יין אינו אוסר בתערובתו מלמכרו לגוים חוץ מדמי היין האסור. בן נח שגזל מישראל פחות וכו'. אע"ג דגבי ישראל פחות משוה פרוטה לאו ממונא הוא. נהרג. דבן נח נצטוה על הגזל בסנהדרין [נ"ו ע"א]. ואזהרה שלהן זו היא מיתתן, ואין צריכין התראה. ולא ניתן להשבון ולא מיחייב לאהדורי לישראל, דהא מחיל ליה. ואי אמרת וכו' אמאי נהרג מאחר שלא גזל ממון חשוב מישראל, שהוא מוחל לו ולא חיסרו כלום. וגם הגוי אינו קונה, אמאי נהרג. דבשלמא ישראל הגוזל שוה פרוטה מחבירו או גוי מחבירו פחות משוה פרוטה, נהי דלא קנייה, מכל מקום חסריה ממונא. אלא ודאי לכך הוא נהרג משום דקנייה. משום צערא. לעולם לא קנייה, והאי דנהרג, משום דצעריה לישראל.
<h2>דף עב.</h2>
בא חברו. בן נח. אלא סיפא כשגזל בן נח מבן נח פחות משוה פרוטה שנטל מישראל השני לא גזל כלום, כיון שהראשון לא קנאו. אם כן אמאי נהרג השני. אלא לאו שמע מינה משיכה בגוי קונה ש"מ. כתב הרא"ש ז"ל, מכאן פסק ר"ת ז"ל בתשובה דמשיכה בגוי קונה. וחזר בו רב אשי דהוה סבר כריש לקיש דאמר אינה קונה, והדר ביה וסבר כר' יוחנן דאמר משיכה בגוי קונה. משום דהך מילתא דבני נח היתה שגורה בפי כל, ומקובלין שכך היו דנין בדיני בני נח. ונפקא מינה בישראל המקנה לגוי חלק בבהמתו לפוטרה מן הבכורה, צריך שיקנה הגוי במשיכה כר' יוחנן. ומשיכה אינה קונה אלא באגם או בסמטא או בחצר של שניהם. והרוצה להחמיר יעשה קנין כסף ומשיכה, או יקבל פרוטה מן הגוי ויקנה לו מקום בחצירו לקנות הבהמה מטעם חצר הגוי, עכ"ל.
לדידך מזבנינא לך. וקנו מיניה בקנין. והא לא פסק. ראשון דמים, ולא סמכא דעתיה דסבר אם ירצה לחזור ירבה עלי בדמים. חמריו ופועליו. הרי שהביא חמריו טעונין פירותיו ופועליו נושאי פירות בכתף. והכניסן. משכו חבירו הימנו והכניסן לתוך ביתו. לא קנה. דלאו משיכה היא, שאין משיכה קונה בני אדם ופירות, כל זמן שהן עליהן לא נקנו וליכא משיכה. וחצירו נמי לא קני ליה, דביתא לא עדיפא ממשיכה. מדד עד שלא פסק. נמי אע"ג דאי אפשר מדידה בלא הגבהה, כיון שלא פסק לא סמכא דעתיה. אבל פסק ומדד או מדד ופסק קניא ליה ביתו ולא בעי משיכה. פרקן. ממשאן והכניסן בביתו. פסק וכו'. דכל זמן שלא פסק מדידה לא מהניא מידי, ורשותו לא קניא ליה עד שיפסוק. אלמא משיכה בלא פסוק לא קניא. משמע דאם פסק קנה קמא. וכתב הרשב"א ז"ל, כתב רבינו האיי ז"ל בספר המקח [שער ל"ז], כגון שקנו מן המוכר ואמר לו הקניתיך בדמים כך וכך מעכשיו, ולכשארצה למוכרה. והקרקע עומד ביד הלוקח. כי האי גונא קנה, ואי לא לא קני. קנה קמא. דהא פסק וקנו מיניה. זוזי אנסוה. דלא אסיק אדעתיה שיתנו לו מאה ועשרים. דאי אסיק אדעתיה לא הוה מזבין ליה במאה. ואי מזבנינא במאה הוא דקאמר ליה. והוי ליה השתא כמו שאנסוהו לזבונה לאיניש אחרינא בעל כרחו, דלא קנה קמא, דאונסא לא מסיק איניש אדעתיה. ומיהו ודאי אי אמר ליה בפירוש אי מזבנינא לה לעולם בכמה דמזבנינא לה לדידך מזבנינא לה במאה קנה קמא. דהוי ליה כמאן דמקבל עליה כל אונסא דמתיליד. והראב"ד ז"ל כתב, דכל היכא דשמע קמא ובעי למיתן ליה מאה ועשרים, כי היאך לאו אנוס הוא, ומפיק לה מיניה דשני. והרמב"ן והרשב"א ז"ל חולקים עליו בזה, דסתמא קתני. ועוד דכיון שהמכר הראשון אינו עומד, עושה ממנו כחפצו, ואמרי דבתרא קנה ולא קנה קמא. אבל אי אמר כי מזבנינא לה לדידך מזבנינא כדשיימי אחרים, קנה קמא כדשיימי בתלתא, כיון דנקט לישנא דשומא ונקט תלתא שהם ב"ד סתם לתורת דיינים נחת. אפילו תרי מגו תלתא. דכשחולקין אזלינן בתר רובא, ופסקינן על פי שנים. כדאמרי. [כיון ד]לא נקט לשון שומא לאו לתורת דיינים נחת, ולדעת שלשתן נתכוין. ארבעה. כיון דנחת להרבות דעות יותר מכדי ב"ד, לא אזלינן בתר רובא. נצוק לטומאה. קלוח משקה הבא מלמעלה למטה. אינו חיבור לא לטומאה. אם משקין תלושין הן ונגע טמא לראש קלוח התחתון, לא חשבינן ליה עליון ותחתון כאילו הם אחד ויהיה העליון נמי טמא, אלא ודאי טהור הוא. ולא לטהרה. כגון גממית שהיא למעלה מחברתה, ובעליונה עשרים סאה ובתחתונה נמי עשרים סאה, והקלוח יורד מעליונה לתחתונה, אין מטבילין [בתחתונה] כלים, אע"פ שכל גופן עולה בהן, משום דלא חשבינן ליה חיבור. וכל שכן בעליונה, שאין דרך המים לעלות. אבל לענין יין נסך אזלינן לחומרא, ואם נגע גוי בתחתון נאסר העליון בשתיה. ומיהו בהנאה מותר, דלא עדיף ממדדו בקנה [ס' ע"ב]. ועוד דסתם יינן אם נתערב יין ביין לא אסרינן לכוליה בהנאה אלא בשתיה.
המשפך. אינבודו בלעז. נטלו וכו'. שחזר ומדד מיד אחר שמדד בו לנכרי מדד לתוך צלוחיתו של ישראל. עכבת יין. שנשאר מעט מן היין של גוי במשפך ונאסר משום נצוק. שהקלוח המגיע לקרקעית צלוחיתו של גוי מחברו, וכשנוגע בו יינו של ישראל נאסר. ובודאי מיירי בשלא הדיח הכלי במים.
אם יש בו עכבת יין. כתב הרשב"א ז"ל, יש שגורסין עכבת בכ"ף, כלומר שיש גומא במשפך שמתעכב שם היין האסור, ואוסר את השאר הנשפך עליו אחר כך. ויש שגורסין עקבת בקו"ף, ופירושו לכלוך. וכן נראה מן הירושלמי [פ"ה ה"ו], דתמן אמרי, כמה דתימר עקבה מדם. והיינו טופח על מנת להטפיח. ואסור דקתני הכא יש מי שפירש אסור בהנאה, וכן פירש הראב"ד ז"ל, דאילו בשתיה אפילו ליכא בדפני הכלי מיין האסור כדי להטפיח אלא שנשתמשו בו אחר שעמד שם יין אסור בלא הדחה הרי זה אסור בשתיה. אלא ודאי כי קתני מתניתין אסור בהנאה קאמר. וכתב הרמב"ן ז"ל דיש לתמוה על רבינו אלפסי ז"ל, למה כתבה. דהא קיימא לן [ע"ד ע"א] כרשב"ג בכל תערובת סתם יינן שימכרו כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו. וכאן אין בו דמים של יין נסך כלל. ותירץ הוא ז"ל, דיש לומר דכל שנפל יין נסך לבור, אפילו טפה אחת, הכל נאסר בהנאה עד שיפרש חוץ מדמי יין או יוליך פרוטה לים המלח. ונראה לי דסתם יין נסך דכל מתניתין, ביין נסך גמור קא מיירי. וראיה לדבר דהא בריש פרקין [ס"ב ע"ב] גבי מתניתין דהשוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך איבעיא להו שכרו לסתם יינם מהו. אלמא יין נסך דכולה מתניתין יין נסך גמור הוא, דאי לא מאי קא מיבעיא ליה ומאן פליג ליה דלבעי סתם יינן מאי. ומשום הכי כתבה רבינו ז"ל בהלכותיו, דבודאי יינן הא אמר רב נחמן דיין ביין אסור. כנ"ל. עכ"ל.
המערה וכו'. ישראל המערה יינו מכלי שלו אל כלי של נכרי. המערה ממנו. דהיינו כלי של ישראל. מותר. מה שנשאר בו. והא דלא מתסר משום נצוק, מוקי בגמרא דפסיק פסוקי, שמקטף הקלוח קודם שיגיע לקרקעית הכלי של גוי, וליכא חיבור כלל. ואם תאמר, אם כן פשיטא דשרי. יש לומר דהא קמ"ל דלא גזרינן היכא דפסיק הקלוח אטו היכא דלא פסיק הקלוח.
<h2>דף עב:</h2>
ולענין נצוק אי אמרינן חיבור או לא, דקדקו המפרשים הרבה מתוך הסוגיא. ורבינו חננאל ז"ל פסק כרב הונא דאמר נצוק חיבור לענין יין נסך. ורבינו אלפסי ז"ל פסק כן בהלכותיו. וכן כתב רש"י ז"ל בפירושיו ובתשובותיו [סימן קנ"ט]. וכן כתב הראב"ד ז"ל בפירושיו. ואע"פ שהקשו על פסק זה רבותינו הצרפתים ז"ל, הא כתב הרשב"א ז"ל, שאין קושייתן כדאי לדחוק קבלתן של גאונים ז"ל. ולדין קנישקניז כתב הרא"ה ז"ל, דין זה לפי ההלכה, אבל אין ראוי לאדם לעשות מעשה בזה, והעושה מעשה בזה הרי זה מסור לחכמים להוכיחו לפי שיראה להם, עכ"ל. וכן נראה לי מתוך הלכה זו, שעל צד החידוש אמר רבה בר רב הונא גופיה אישתי חמרא בקנישקנז, ומאן חכים כרבה בר רב הונא למעבד.
דמקטף וכו'. כלומר שהפסיק ראש העליון של נצוק קודם שיגיע ראש התחתון לכלי של גוי או שיגע בו הגוי בראש התחתון. הילכך מה שבכלי העליון מותר. סבוותא. מוכרי יין. מלשון סבאך מהול. כי כליתו. בכלי שלהם, כדי שלא תצטרכו להדיחו במים קודם שתוציאו בו מן היין שבחבית. קטיפו. הפסיקו ראש קלוח העליון מן המדה שמערה ממנו קודם שיגיע ראש התחתון לכלי הגוי. או נפוצו. ואם לא תדעו לעשות, זרקו היין מרחוק לכלי הגוי, כי היכי דלא נהוי נצוק. שפוכאי. ישראלים ששופכים יין מכלים של ישראל לכלים של גוי. לא תניחו גוי לעזור אתכם. משתליתו. תהיו שוגגים ותניחו הכלי כולו על הגוי, ויבא כל הקלוח מכחו. והשכר שתקחו יהיה שכר יין נסך. אבל משום איסור מה שבכלי העליון מטעם נצוק ליכא, דנצוק מותר בהנאה.
דחבית נמי. אי נצוק חיבור. בגוי וכו'. ומשום קרקוש לא מתסר, כדאמרינן לעיל גבי כובא חסרה דאין דרך ניסוך בכך. ומשום נצוק למאן דאמר נצוק אינו חיבור ניחא הא דאמרינן דמה שנשאר בחבית מותר. ולמאן דאמר נצוק חיבור כתבו ז"ל, דאפשר דכחו של גוי קל הוא שהקלו חכמים לומר שאינו עושה נצוק בשפיכתו. וכתב רש"י ז"ל, דהא דרב ששת הלכתא היא, דלא מצינו מי שחולק עם רב ששת בהא. ואם שפך הגוי מן הכלי מותר מה שנשאר בכלי. וכתב הרשב"א ז"ל כן דעת קצת רבותינו הצרפתים ז"ל. וכן כתוב בספר המאור. ואם נגע גוי בקלוח היורד מן הכלי, כתב הרשב"א ז"ל, זה לשון הראב"ד בתשובה, דבר זה מסורת בידי מרבותי ומאבינו שבשמים, שלא התירו ביין אלא כח שפיכתו בזמן ששופך אותו לאיבוד, דנעשה בשפיכתו כזורק מים לטיט. דהא בטליה מחשיבותיה ושווייה מיא בעלמא. ומכלל זה אתה שומע, שכל יין שהגוי נוגע בו בענין אחר, אע"פ שהיין הולך ממנו לאיבוד, בין שהוא הולך לאיבוד מאיליו בין על ידי ישראל בין על ידי גוי אחר הולך ממנו לאיבוד, ובא גוי ונגע בקלוחו, אסור מה שנשאר בכלי. מאי טעמא, גוי בתרא הא לא בטליה וקא מנסך ליה. וכל שכן הכא דלא ניחא ליה לגוי דנזיל לאבוד כמעשה דידכו. ודוק ותשכח במילי דשמעתא כולה דאינהו מילי תריצן וברירן למאן דמסגי באורחא כבישא ותריצא, ע"כ. והרב ז"ל לא פסק הא דמתרגם רב ששת כרש"י ז"ל. והכי כתב בהדיא, הא דתרגם רב ששת, היינו משום דסבירא ליה דנצוק אינו חיבור, אבל אנן דקיימא לן דנצוק חיבור על כרחין כולו נאסר אפילו בהנאה. וכתב עליו הרשב"א ז"ל, מה שכתב הראב"ד ז"ל בדין נצוק דאסור אפילו בהנאה צ"ע, דאטו מי נגע ביין שבפנים. דיו לנצוק שיהא כמעורב, ותערובת יין ביין מותר למוכרו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו כרשב"ג. ומסיק ז"ל, דהא שנראה לכאורה בסוגיא, שמעת מינה דנצוק חיבור, דאפילו ליאסר בהנאה קאמר, לא היא. דהכל מכלל השאלה היא, נצוק חיבור אפילו ליאסר בהנאה. אבל קושטא דמילתא ודאי אפילו למאן דאמר נצוק חיבור מותר בהנאה. כנ"ל, עכ"ל. עוד כתב ז"ל, דמסתברא ודאי דאי נגע בקלוח היורד מן הברזא, כל מה שהוא נגרר אחר הקלוח אסור אפילו בהנאה, וכמו שכתבתי ועיקר, ע"כ.
גישתא ובת גישתא. חותכין שני קנים בשיפוע ומדביקין ראשיהן למעלה, ושני ראשין פונין למטה כזה [.....] ומניחין אחד מן הראשין בחבית המלאה עד שמגיע לשוליה. וראש הקנה השני נותן בפיו ומוצץ מעט מעט עד שעולה היין. ושומטו מפיו. ומניח חבית ריקנית נגד הקלוח. והיין עולה כולו מחבית לחבית. עלויה. נגע בראש זה הקלוח. לכוליה. אפילו מה שבכלי הראשון. במאי בנצוק. אתיא דוקא כמאן דאמר נצוק חיבור, או אפילו כמאן דאמר נצוק לאו חיבור. שאני הכא. כלומר לכולי עלמא אמרי לה להא מילתא. דכוליה חמרא וכו'. הרי מאיליו עולה כולו, והוי ליה כנוגע בחבית ממש. ורואין אותו כחבית אריכתא, ולא כחלוק לעצמו. קנישקניז. כלי רחב, ושני קנים או שלשה לפי מה שהוא יוצאין מצדו ונמשכין ועולין כנגד גובהן. וכשנותנין יין בפיו האחד מתמלאין כל הקנים ויכולין כמה בני אדם לשתות יין יחד. שרי. לשתות ממנו ישראל וגוי יחד. דכל זמן שזה מוצץ אין היין הנוגע בפי הגוי חוזר למטה. דקדים ישראל ופסק וכו'. דכשפסק הגוי תחלה חזר היין שנגע [בו] הגוי ונתערב לתוך היין שהיה מוצץ ישראל. וכתב הרשב"א ז"ל, תמיה לי מילתא, דמהכא משמע דאע"ג דקדם גוי ומצץ בפיו, אי אתי ישראל בתריה ושתי מאידך פתחא לית לן בה, דהא לא קפדינן אלא אהפסק שתיה דלקדום ישראל ולפסוק, אבל אהקדמת שתיה לא קפדינן. ואם כן היאך אפשר דלא לתסר מאי דאשתאר במנא משום נצוק מיהא. ורבינו הראב"ד ז"ל פירש הענין בפירושיו כן. ובסוף דבריו אמר, ולבי מגמגם עלי לפי שהענין כמו זר נחשב ורחוק מן הדמיון במה כח התירו גדול. אבל מצינו איליו בתשובה פירוש מבואר, וזהו לשונו, חיי ראשי ירדתי למלאכת הקנישקניז, ועליתי ממנה ולא הכרתי בה היתר שתיה בחבית למאי דלא אתי בברזא. כי הקנישקניז מוטה על צדו ויש בו קנים הרבה זה בצד זה או זה למעלה מזה, שיכולין בני אדם הרבה לשתות ממנו בבת אחת. וישראל פותח פיו ושותה, וגוי פותח פיו ושותה. ואע"ג דנצוק בעלמא אסור, כי האי גונא שרי. מאי טעמא, דכי אסרינן נצוק משום חיבור הני מילי דאתי בההוא פתחא או בההוא ברזא, דאמרינן כל מאי דאתי בהדיה האי קלוח בההוא פתחא הוי חיבור וכמאן דמערב ביה דמי. אבל האי קנישקניז מאי דאתי בברזא דישראל לא אתי בברזא דגוי, דחמרא בההוא פתחא דמקרב ליה בגויה נפיק, ולא שביק האי פיתחא ואזיל בפיתחא אחרינא. הילכך לאו חיבורין נינהו. ודוקא היכא דקדים ישראל ופסק. אבל אי קדים גוי ופסק אסור. מאי טעמא, בהדי דפסק וסכר לפומיה קא מפיש חמרא בברזא דישראל, וקא משכשך ליה ולא שנא כי הוי ברזא דגוי תחתון או עליון, כי קדים ופסיק מהא כוליה אסור, עכ"ל.
<h2>דף עג.</h2>
מתניתין. אסור. בהנאה. ואוסר. נמי בהנאה תערובתו, שאסור ליהנות מגופו. בכל שהו. אפילו באלף לא בטיל. דלא הוי כשאר איסורין שבטלים בששים. ומין במינו דוקא כדמפרש ואזיל יין ביין. מים. שנתנסכו לע"ז. במים. של היתר, אוסרות בכל שהן. בנותן טעם. כיון שהוא מין בשאינו מינו שיעורו כשאר איסורין של תורה שהוא בששים. זה הכלל. דאפילו רבנן דסבירא להו בשאר איסורין דאפילו מין במינו בטל מודים ביין נסך דמין במינו לא בטיל. וכתב הרא"ש ז"ל בתוספות, אסור ואוסר, פירש ר"ת ז"ל [בספר הישר סימן תע"א] דוקא יין נסך שנתנסך לע"ז, דומיא דמים במים. אבל סתם יינם ומגע גוי ביין בטל בששים, אפילו יין ביין, כשאר איסורין שבתורה. וכן כתוב בתשובת הגאונים ז"ל כתב יד ר' יוסף טוב עלם. והא דאגרדמים דלעיל [נ"ח ע"א], דמשמע דאפילו סתם יינם במשהו, מצינן למימר דר' יהודה דסבר הכי בכל איסורין שבתורה. והא דמשפך דלעיל [ע"ב ע"א], דאם יש בו עכבת יין אסור, ולא אמרינן שיבטל היין שבמשפך לעכבת היין בששים, י"ל שאין במשפך [כדי לבטל] העכבה בששים, ונראה שלדעת זו נוטה הרשב"א ז"ל. יין במים. כתב הראב"ד ז"ל, דנראה שאינו אוסר בהנאה אלא אם כן נתערב בו כדי מזיגה, שיהא היין מזוג מן המים כדרך שבני אדם שותין אותו. אבל אם נתערב בהן יין מעט, קרוב אני לומר שאף בשתיה מותר, מפני שהוא נותן טעם לפגם. וכן כתבו בעלי התוספות בשם ר"י ז"ל, דיין במים, בנותן טעם לשבח קאמר. ובששה חלקי מים אין טעמו לשבח, ואינו טעם יין אלא קיוהא בעלמא. מכל מקום איני מסופק בכך שהוא מותר בהנאה. וכן פירשתי בפרק אין מעמידין [ל"ט ע"א] ע"כ. מים במים. כתב הרא"ה ז"ל, נראין דברים במים שנאסרו מחמת ע"ז, שאם השליכום בנהר או בבור שמימיו נובעין או במקוה טהרה שיש בו ארבעים סאה שהותרו. שכשם שפקעה טומאתן בכך כך פקע איסורן. ואפשר [שיש] להחמיר מפני מראית העין, להוציא כדי מלואו שבאותה שעה, עכ"ל.
גמרא. לבור. של יין היתר. רואין את ההיתר. ולא אמרינן הרי נאסר כל היין ונתרבה היין על המים, דהא חמרא רובא הוא. אלא כאילו אין שם אלא המים ויין האסור, והמים רובא נינהו. ושמעינן מהא דרבין, דדוקא מים הם שמבטלין היין. אבל יין אפילו באו מעט מעט, כמו מצרצור קטן שהוא פך, ונפלו לתוך בור של יין כשר, לא אמרינן קמא קמא בטיל. ולאפוקי מדרב יצחק, דאמר בגמרא משמיה דר' יוחנן דמחבית לבור שקלוחו של חבית גדול וחשוב הוא לא אמרינן קמא קמא בטיל, אבל מצרצור קטן אמרינן קמא קמא בטיל. ואשמעינן רבין דלא. אלא דוקא על ידי מים. וכן כתבו רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל, הא דרבין הלכתא היא דכל מין ומינו ודבר אחר, כגון הכא דאיכא יין כשר ויין אסור ומים, סלק את מינו היין כשר כמי שאינו, ושאינו מינו שהם המים רבין עליו על יין איסור ומבטלין אותו. וזה הדין שוה בין ביין נסך בין בשאר איסורין האוסרים במינם במשהו. ומדברי הרמב"ם ז"ל [פט"ז מהלכ' מאכ"א הכ"ח] נראה, דרבין לא בעי קיתון של מים אלא בקלוח חבית, דנפיש. אבל מצרצור קטן לא נפיש עמודיה אפילו בלא מים כלל אמרינן קמא קמא בטיל. ומיהו לישנא דרבין לא משמע הכי, ע"כ.
קיתון של מים. תחלה, קודם ליין נסך. דכי נפל יין נסך אשכח מיא ובטלוהו. מצא מין וכו'. כלומר נתחזק ונתוסף איסורו, ונתרבה היין על המים. וניעור, כמו הניעור בלילה. איכא דמתני לה. להא דרב שמואל בר יהודה אמתניתין. לא בעי תחלה. ואפילו נפל קיתון לבסוף סבירא ליה מבטלין מים את האיסור. ומאן דמתני לה. אדרבין בעי תחלה. דאי לאו תחלה אתא לאשמעינן מאי קמ"ל רב שמואל, רבין נמי הכי אמר. ורש"י ז"ל ובעל המאור ז"ל סברי כמאן דמתני לה ארבין ובעי תחלה. אבל היכא דנפל יין האיסור לתוך יין ההיתר עד שלא נפלו המים, לכולי עלמא מצא מין את מינו וניעור, ואסור אם אין ההיתר רבה על שניהם. ורבותינו הצרפתים ז"ל משמע דסבירא להו כמאן דמתני לה להא דרב שמואל אמתניתין, ולא בעינן תחלה אלא לבסוף מועיל, דרואין ההיתר כאילו אינו. דתרי לישני נינהו, וספיקא דרבנן הוא, וכל תרי לישני בספיקא דרבנן הולכין אחר המיקל. וא"ת אמאי לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה, ולבעי מים לבסוף כשיעור שיבטל הכל. תירץ רבינו אפרים ז"ל, דאפילו למאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות לא אמרו אלא בבשר בחלב דוקא. והטעם לפי שאין אחד מהם נקרא היתר, דכשנתערבו נאסרו, ואם אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה. מה שאין כן בשאר איסורין שאינו לוקה עד שיאכל כזית מן האיסור הבלוע, דהא אין היתר מצטרף לאיסור. ולכך בשאר איסורין אם אותה חתיכה שנאסרה נפלה אחר כן ברוטב דין הוא שלא יצטרך רק ששים לבטל האיסור הבלוע. ומכל מקום החתיכה עצמה אסורה, דשמא לא פלטה כל האיסור שבלעה. אבל הרוטב מיהא מותר אם יש בו ששים לבטל האיסור הבלוע. והביא ראיות רבות לסברא זאת, כתבם באר היטב בעל התרומות ז"ל באיסור והיתר שלו [סימן נ"ב]. ולפי סברא זו עלתה בידינו שמועתינו כהוגן, וכמאן דלא בעי תחלה בדברי רבין.
וכתב הראב"ד ז"ל, דאע"ג דיין ביין לא אמרינן קמא קמא בטיל, מיהו בשאר איסורין איסור הנימוח כגון חלב ודם בקדרה, שגוף האיסור בטל בתוכו ואין צריך להעלותו משם, אם יפול האיסור לתוך ההיתר מעט מעט שאין בו נותן טעם בשעת נפילה, אע"פ שנופל האיסור כל היום כולו, מותר, דראשון ראשון בטל. וכיון שנתבטל הרי הוא היתר גמור. ולא די לו שאינו מצטרף עוד לאסור, אלא אף להיתר מצטרף לבטל איסור הנופל בו לאחר מיכן. ויש לו ראיות ממתניתין דמסכת ערלה [פ"ב מ"ג], שהתרומה והערלה לאחר שנתבטלו נעשו היתר גמור אף לבטל איסור הבא עליהן לאחר מיכן. כל שכן דלא אמרינן מצא מין [את] מינו וניעור ויצטרפו לאסור. ומיהו היכא שלא נמוחו האיסורין, כגון כזית חלב שנפל לששים של היתר, ולא נימוח כי אם חציו, כיון שהאיסור קיים, שאם יפול לקדרה אחרת יאסר כחלב גמור, אם יפול עוד בקדרה זית אחר של חלב ונמוחו שניהם, יצטרפו שניהם לאסור את הקדרה. ולא נחשוב את הראשון כאילו נמוח כולו כבר קודם נפילת השני, שהרי מצאו בעין, שעדיין ראוי לאסור במקום אחר משום הכי מצטרף עם האחרון. וכן תנן בתרומות [פ"ב מ"ח] בתרומה שנפלה לחולין לגבי ישראל שצריך להרים שאינה בטלה ומצטרפת עם האחרונה, דתנן סאה של תרומה שנפלה למאה של חולין ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת הרי זו אסורה, ע"כ.
אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאף בשאר איסורין, אם נפל מעט איסור ונתבטל, אם נפל עוד איסור, חוזר וניעור הראשון ומצטרף עמו, דראשון ראשון בטל לאו דינא, ומאן דאמרה כבר אדחיא מילתיה. וכיון דאדחיא אידחיא לגמרי. וטעמא דמילתא משום דטעמא לא בטיל, ואפילו במין במינו דליכא למיקם אטעמא כיון דכנגדו בשלא במינו איכא טעמא לא בטיל. והביא ראיות לזה. ועוד הביא ראיה מתלמוד ארץ ישראל דגרסינן התם [ערלה פ"ב ה"ג], גריסין [של] תרומה שנתבשלו עם עדשים חולין ואין בהם נותן טעם ריבה עליהן גריסין [של] חולין מין מעורר מינו לאסור בתמיה. לא תהא גדולה מיין נסך כמה דתימא ביין נסך את רואה את ההיתר כמי שאינו ואותו איסור אם יש בו נותן טעם אסור ואם לאו מותר. הדא אמרה ריבה עליהן גריסין [של] תרומה אסור. וזו ראיה גדולה למה שאמרנו דלא אמרינן ראשון ראשון בטל, שהרי גריסין בעדשים מין בשאינו מינו הוא, ותרומה מין בשאינו מינו בטל לגמרי בששים ואין צריכין לעלות. ואעפ"כ בשריבה עליהן עד כדי נותן טעם חזר האיסור וניעור. וא"ת מתניתין דערלה, שאני התם משום ששיעורן במאתים, ואע"פ שנפלה סאה אחרת אכתי אין באיסור בנותן טעם. והילכך דינא הוא דנימא ראשון ראשון בטל, דכיון דנתבטל מחמת מיעוטו ועדיין לא נתוסף כל כך שיתן טעם דין הוא שלא יהא ניעור האיסור הראשון. אבל ודאי אף בערלה ובתרומה אם נוסף איסור עד שיתן טעם שזהו אחד בששים בין ראשון ושני אסור, דאיסור ראשון חוזר וניעור בנתינת טעם. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק כסוי הדם [חולין פ"ז ע"ב] א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם, אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואע"פ שיש בו מראית דם והא מראית דם התם כנותן טעם דהכא, ואפילו הכי ראשון ראשון בטל. י"ל דהתם לענין קדשים בטיל, אבל לענין איסורין לא בטיל. וכדאמרינן התם עלה ההיא, דלענין כסוי אינו כן, דאין דיחוי אצל מצוות. הילכך לענין איסורין נמי אינו כן. וגבי קדשים הוי טעמא משום דכיון שנדחה שוב אינו חוזר ונראה. אבל לגבי מצוות ואסורין כיון שיש בו נותן טעם חוזר וניעור, ע"כ.
<h2>דף עג:</h2>
הגדילו באיסור. פירש רש"י ז"ל, הגדילו המים (והבור) [והיין] שבבור באיסור, שנפל יין נסך בסוף והגדילו אסור. ולא אמרינן רואין את ההיתר, דהיינו היין כשר, כמי שאינו, אלא יין נסך מתחבר למינו, ואין המים רבין עליו. וכל שכן אם נפלו המים בסוף. הגדילו בהיתר. שנפל יין כשר בסוף כבר בטל יין נסך במים, שהמים רבין עליו בהיותו לבדו. ומשבטל לגמרי שוב אינו חוזר וניעור. ור' יוחנן אמר וכו'. הואיל ומים נפלו תחלה לא אמרינן מצא מין את מינו. וכבר כתבנו לעיל, שבעל המאור ז"ל אזיל בשיטתיה. אבל הראב"ד ז"ל פירש דחזקיה דאמר הגדילו בהיתר מותר, כל שכן שהיה מתיר אם נפלו המים באחרונה. שגדול כחם הרבה, ואין כח לחצי שיעור האסור להיות ניעור מתערובתו ולאסור אותם משום דסבירא ליה דלשון יין נסך שנפל לבור ודאי הכי משמע שיש כבר בבור יין כשר. אם כן הגדילו בהיתר הוא, שנפל שם קיתון של מים באחרונה אחר הכל. וכבר כתבנו לעיל נמי דבעלי התוספות לא בעו תחלה. והרשב"א ז"ל כתב שדעתו נוטה לדעת הראב"ד ז"ל. ור' יוחנן אית ליה רואין. כדפירשנו, רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו דהיינו מים רבין עליו ומבטלו. וכתב הרשב"א ז"ל בשם הר"ז הלוי ז"ל, דהלכתא כר' יוחנן, דסוגיין בעלמא כותיה, דקיימא לן כל מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו (מינו) ושאינו מינו רבין עליו ומבטלו. והרב אלפסי ז"ל לא כתב מכל דברי שמועה זו כלום, עכ"ל.
פיסקא. זה הכלל. דמתניתין לאיתויי כל איסורין אתא. דמשום יין נסך לא איצטריך, דהא תנא ליה יין ביין במשהו ויין במים בנותן טעם. בנותן טעם. בששים משערינן, כדאמרינן בשחיטת חולין [צ"ח ע"א]. חוץ מטבל ויין נסך. כל איסורי ע"ז בכלל יין נסך, כדאמרינן בגמרא בשלמא יין נסך משום חומרא דע"ז. טבל. מפרש בגמרא דכהיתירו כך איסורו. היתירו הוא דחטה אחת פוטרת את הכרי מתרומה דבר תורה. דהא לא איתפרש שיעוריה, אלא ראשית דגנך אמר רחמנא אפילו כל שהו. ורבנן הוא דאמרי עין יפה אחד מארבעים עין רעה אחד מששים עין בינונית אחד מחמשים. וא"ת חומר זה לטבל משום תרומה שבו הוא, והיכי מחמרי ביה יותר מתרומה עצמה. דאילו בטבל לית ליה ביטול במינו. ואילו תרומה עולה באחד ומאה. י"ל דתרומה משהופרשה אי אתה יכול להוסיף ולמעט באיסורה. וכיון שקרא לה שם אינה ניתרת בחטה אחת. ובמסכת נדרים [נ"ט ע"א] בעי, תרומה אמאי בטלה, הא דבר שיש לו מתירין הוא, דהא אפשר לאיתשולי עלה, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. ופריק משום דלאו מצוה לאיתשולי עלה. והילכך כל אימת דלא איתשיל עלה דבר שאין לו מתירין הוא.
ומהא דאמרינן הכא דטבל בשאינו מינו בנותן טעם, וסתם טבל קאמר, בין טבל שיש לו מתירין, שיש לו טבלים ממקום אחר שיפריש עליו, בין אין לו מתירין, שאין לו טבלים ממקום אחר להפריש עליו, שמעינן דכשאמרו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, לא אמרו אלא במינו. אבל שלא במינו בטל בנותן טעם כשאר איסורין. וכן תנן בנדרים [פ"ו מ"ו], הנודר מן הדבר ונתערב באחרים, אם יש בו בנותן טעם אסור, דאלמא נותן טעם בעינן. ונדרים דבר שיש לו מתירין הוא, דאי בעי מיתשיל עליה, ומצוה לאיתשולי עלייהו כדאמרינן התם. והרבה ראיות הביא הרשב"א ז"ל בזה. וכתב וכן עיקר, בעלי התוספות ז"ל והראב"ד ז"ל והר"ז הלוי ז"ל ומפרשים הרבה, דבהך פלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן וריש לקיש קיימא לן כר' יוחנן וריש לקיש. ויש להם ראיות רבות. ורבינו אלפסי ז"ל שכתב בתחלה בהלכותיו דהלכה כרב ושמואל, אחר כך חזר בו, כמו שהעידו עליו תלמידיו, וצוה לתקן שהלכה כר' יוחנן וריש לקיש. וכן כתב רש"י ז"ל בפירושיו גבי עכברא בשכרא, וזה לשונו, הלכה רווחת כל איסורין שבתורה בששים חוץ מחמץ בפסח וטבל ויין נסך דבמינן במשהו. וכן העיד בתשובותיו [תשובות רש"י סימן רנ"ג] בשם רבותיו ז"ל. אע"פ שבפרק כל הבשר [חולין ק"ט ע"א] כתב בהפך, חזר בו. וכן דעת כל הגאונים ז"ל. ומכל מקום בחמץ בפסח קיימא לן דבין במינו בין בשלא במינו במשהו. וחומר הוא שהחמירו חכמים, ולא מדינא, וגזרו שאינו מינו אטו מינו משום דעברי עליה בבל יראה ובל ימצא. ועוד דלא בדילי אינשי מיניה כוליה שתא. ועוד דדבר שיש לו מתירין הוא מדינא אחר הפסח. ור' שמעון אסר אלא משום קנסא. ודברי הרמב"ם ז"ל [פט"ו מהלכ' מאכ"א ה"ט] נוטין לסברא זו, משום דבר שיש לו מתירין. ונכון הוא. ור"ת ז"ל שכתב בספר הישר [סימן ת"ש] דדבר שיש לו מתירין בטל במחוי, שהרי חמץ דבר שיש לו מתירין הוא ובטל, לא נראו דבריו, עכ"ל הרשב"א.
<h2>דף עד.</h2>
מתניתין. ואוסרין בכל שהן. האי בכל שהן בעי למימר בכל מקום שנתערב, ואפילו נפל אחד מהם באלף, דלא קאי האי בכל שהן על האיסור, לומר שאע"פ שאין האיסור אלא משהו אוסר כל תערובתו. דהא בגמרא מוקמינן לה להא מתניתין דוקא בדבר שבמנין, כדאמרינן בגמרא האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה. אלא האי בכל שהן נופל על רבוי ההיתר שנתערבו אלו ביניהן, ולומר שכל מה שהן הדברים המותרים שנתערבו אלו ביניהן אסורין. דכיון שהאיסור דבר שבמנין לעולם אוסר תערובתו כיוצא בו שאסורין בהנאה. ובשר בחלב דקתני, לאו כגון שנפלה טפה אחת על גבי בשר הרבה. אלא כגון בשר שנאסר באיסור בשר בחלב ונפלה חתיכה ראויה להתכבד בה בתוך חתיכות בשר של היתר. ומיהו דוקא בשאר איסורי הנאה דקתני הכא בעינן שיהא האסור דבר שבמנין, אבל ביין נסך וע"ז ועורות לבובין, שכל אלו אסורין משום לתא דע"ז, לעולם אסורין ואוסרין תערובתן במינן במשהו ואפילו בהנאה. וטעמא בירושלמי [דפרקין הי"ב], דגרסינן התם, יין נסך וע"ז ועורות לבובין משום שנאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם. ורש"י ז"ל שפירש יין נסך, חבית באלף חביות, וע"ז צורה שעבדוה ונתערבה באלף צורות, דמשמע דכולה מתניתין בדבר שבמנין מיירי, ואפילו באיסורי ע"ז, לא מחוור, הרשב"א ז"ל. והא דקתני נמי אוסרין כל תערובתן ואפילו כי נפיל חד באלף, הני מילי בשהאיסור עומד בעינו אלא שאינו ניכר בהם, דכל זמן שעומד בעינו דבר שבמנין הוא ודבר שבמנין מקרי. אבל אם נמוח או שנבלל זה בתוך זה אינו אוסר כי אם אחד בששים כשאר איסורין. דכל שנימוח או שנבלל לאו דבר שבמנין הוא. ומיהו באיסורי ע"ז, כיון שאין הדבר תלוי בדבר שבמנין אלא שאוסרין בכל שהן אף באיסור בלול ונימוח, אוסר לעולם במשהו בהנאה, עכ"ל. צפרי מצורע. דוקא הנשחטת. שהמשתלחת אינה נאסרת, כדאמרינן במסכת חולין [קט"ו ע"א], דלא אמרה תורה שלח לתקלה. שער נזיר. איסור הנאה הוא, דכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. פטר חמור. אסור בהנאה כל זמן שלא נפדה. כל אלו שנתערבו במינן אוסרין בהנאה. ושער נזיר שנתערב בשער אחר שעושין ממנו נפה. והוא נמי דבר חשוב, בצפרתא, שארג ממנו צורת צפור בבגד, כדאיתא בתמורה [ל"ד ע"א].
גמרא. או דבר שבמנין. דמשום שדרכן להמנות לא בטיל, ואפילו לאו איסורי הנאה. חתיכת נבלה. שהיא דבר שבמנין, כגון חתיכה הראויה להתכבד [בה] לפני אורחין, שאוסרת תערובתה. אי איסורי הנאה וכו'. דקסבר שכל שאסור בהנאה לא בטיל ואוסר תערובתו. חמץ בפסח. פרוסה של חמץ שנתערב. האי תנא תרתי אית ליה וכו'. וחמץ בפסח הואיל ואין דרכו לימנות בטל. ומשליך אחד מהם לנהר, והשאר נותן לכלבו. וחתיכת נבלה אע"ג דדבר שבמנין הוא, כיון דלא אסירא בהנאה בטלה ברובא, וחדא שדי לכלבא ואינך שרו באכילה, כך פירש רש"י ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל בתוספות, לא ידענא למה לא יהא תערובת חמץ מותר אף באכילה. דהא דאמרינן דחמץ במשהו, היינו בדבר המעורב. דבמקום דשאר איסורין בנותן טעם הוי חמץ במשהו. אבל בדבר יבש דבשאר איסורין חד בתרי בטיל הוא הדין חמץ בפסח. ואי משום דמחמרינן ביה, א"כ ה"ה לענין הנאה הוה מצי לאחמורי. ומה שפירש שישליך אחד לכלב, לא ידענא למה. דתנן במסכת ערלה הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ואין צריך להרים. והאי דצריך להרים בתרומה, היינו משום גזל השבט. ושמא בערלה וכלאים לא שייך הרמה, שאי אפשר לכוין שיעלה האיסור בידו, כי נתערבו פירות הרבה של איסור בהיתר. ולפירוש רש"י ז"ל שהחתיכות האחרות מותרות באכילה, אם כן פליג האי תנא אתנא דפרק גיד הנשה [צ"ו ע"ב], דתנן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין וכן חתיכה של נבלה ושל דג טמא שנתבשלה עם חתיכות, בזמן שמכירה בנותן טעם, ואם אינו מכירה כולן אסורות. ומפרש בגמרא דגיד בריה היא ולא בטלה, וחתיכה משום דהויא ראויה להתכבד [בה] לפני האורחין, ואפילו באלף לא בטלה. אלמא דחתיכה הראויה להתכבד בה לפני האורחים אינה בטלה לעולם אלא אוסרת כל החתיכות כמה שהן. ויש מחכמי הדור שאומר, שזו היא סברתו של רבינו אלפסי ז"ל, דבמסכת חולין לא כתב ההיא דגיד הנשה, וכאן כתב דכללא דמתניתין ליתא, דהא קיימא לן חמץ בפסח אוסר במשהו. אלמא משמע ליה דשארא דמתניתין איתא. אבל הרמב"ם ז"ל כתב באותה משנה דחתיכה הראויה להתכבד לעולם אינה בטלה. וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. והראב"ד ז"ל נמי כך פירש, דהאי תנא נמי סבר דחתיכה חשובה אוסרת תערובתה. והאי דקאמרינן הרי אלו למיעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה, לאו למימרא דאלו הוא שאוסרין תערובתן אבל אינך אין אוסרין תערובתן. אלא הכי קאמר, אלו ראה לשנות כאן שאוסרין תערובתן כמו הם עצמם, אבל נבלה שאין איסורה איסור הנאה לא. ולא חמץ בפסח, דנהי דאיסורו איסור הנאה, מיהו תערובתו אינו אסור בהנאה כיוצא בו. אבל פרוסה של חמץ שאינו דבר שבמנין אינו אוסר תערובתו בהנאה במשהו. אלא באכילה דוקא הוא שאוסר במשהו. ותמה הרב ז"ל על רבינו אלפסי ז"ל שכתב דחמץ בפסח אוסר במשהו בהנאה. והלא זה לא נזכר בשום מקום. ואי משום הנך דאלו עוברין [פסחים מ"ב ע"א], כותח הבבלי וחבריו, הנהו לאו משום משהו מתסרי אלא משום נותן טעם, שיש בהם חמץ הרבה. וכבר פירשו בגמרא אחד מהם, ואמרו זיתום המצרי תולתא חטי תולתא קורטמי תולתא מלחא. והוא מעיד על חבריו. ועוד דהנהו שאנו, שאין גוף המאכל נעשה זולתי החמץ שבהן. וכיון שהחמץ שבהן הוא מכשיר המאכל הרי הן חשובין כאילו הכל חמץ. וכיון שכן הוא, מאין לנו לדחות סוגיא שבכאן, שאמרו שאין כל דבר אוסר תערובתו בהנאה אלא אם כן הוא דבר שבמנין, ונדחה אותה בלא ראיה. ונראה שדעת הרשב"א ז"ל והרא"ש ז"ל נוטה לדעת הראב"ד ז"ל.
וכתב הרא"ש ז"ל בתוספות, נראה לי דפרוסת חמץ בפסח שנתערבה מותרת אפילו באכילה, דלענין תערובת יבש ביבש אין חילוק בין חמץ בפסח לשאר איסורין, דלא החמירו חכמים בחמץ לאוסרו במשהו אלא היכא דשאר איסורין אוסרין בנתינת טעם, וחמץ משום דלא בדילי אינשי מיניה עשו משהו שלו כנתינת טעם דשאר איסורין. אבל יבש ביבש, אם אינו דבר שבמנין, כי היכי דבשאר איסורין חד בתרי בטיל הוא הדין חמץ בפסח. וכן מוכחת כל הסוגיא, דפריך אי איסורי הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח, ומשני האי תנא אית ליה תרתי. אלמא אין חילוק בין חמץ בפסח לשאר איסורין. ולח בלח היכא דשייך ביה נתינת טעם, כי היכי דבשאר איסורי הנאה שנתנו טעם בהיתר נאסר אף בהנאה, דטעם כעיקר דאורייתא בין לאכילה בין להנאה, הוא הדין חמץ בפסח אפילו במשהו אוסר בהנאה, עכ"ל.
והראב"ד ז"ל פסק דיבש ביבש אינו פרוסת חמץ אלא מככרות של בעל הבית הכל אסור באכילה, ואינו אוסר בהנאה אלא דמי אותה הפת דומיא דחבית בחביות. וכן הדין בשאר איסורין, כגון ערלה וכלאי הכרם, אפילו הוא דבר שבמנין, כגון אגוזי פרך ורמוני בדן, נתערבו אוכל באוכל, הכל אסור באכילה, אבל בהנאה יוליך הנאה לים המלח והשאר מותר בהנאה. ואם נמוחו בשל היתר, בזה נשתנה דינם מיין נסך גמור שאוסר תערובתו בהנאה אפילו משהו, ובסתם יינם נהי שיכול למוכרו כולו לגוים מיהו אותו דמי יין סתם שנתערב אסורין. אבל שאר איסורי הנאה כגון ערלה ודכותה אם נמוחו בטלים במאתים ומותרים אף באכילה. ומן הירושלמי משמע דיין לתבשיל, כגון לכבשין שמכשיר המאכל, שהוא חמור יותר מיין ביין, דקאמר רשב"ג ביין לתבשיל, כלומר רשב"ג שהתיר תערובת יין כשר בסתם יינם למכור כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, מודה דיין בתבשיל אוסר הכל בהנאה. וכתב עוד ז"ל, מסתברא דחבית בחבית, אם נפלה אחת מהן לים, השאר מותרות בין ביין נסך בין בסתם יינם בין בשאר איסורין שבתורה. דקיימא לן כרב דאמר בפרק התערובות [זבחים ע"ד ע"א], טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות, ונפלה אחת מהן לים הגדול, הותרו כולן, דאמרינן האי דאיסורא נפל. והוא הדין לחבית כריש לקיש דאמר התם חבית של תרומה שנפלה למאה ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן, דאמרינן הך דאיסורא נפלה. ולפום פשטה משמע, דאפילו באכילה תלינן להיתר, דהא חבית של תרומה לאו איסורי הנאה היא אלא דבאכילה שרי לה. וכן בחבית של יין נסך. עד כאן מיסוד הראב"ד ז"ל.
וכתב הרשב"א ז"ל, אע"ג דאיכא דגרסי התם [שם] אמר רבא לא הכשיר ריש לקיש אלא בטבעת אבל תאנה לא, וזו היא גרסת הרמב"ם ז"ל [פט"ו מהלכ' תרומות ה"ב], דמשמע דנותני טעמים אינם בטלים בנפילה, מכל מקום ראיתי במסכת תרומות ירושלמי, היו לפניו עשרים תאנים ונפלה אחת לתוכן ואבדה אחת מהן ר' שמעון בן לקיש אומר ספיקן בטל ברוב [ור' יוחנן אמר כולן נעשו הוכיח]. ומשמע ודאי דהלכה כריש לקיש, דהוא אמרה להא שמעתא בגמרא דילן, ולא פליג עלה ר' יוחנן. הילכך אפילו נותני טעמים אם נפלו מהם בטלו ביבש, דאמרינן שאני אומר הך דאיסורא נפל. ומיהו דוקא שנפלה מאיליה, אבל ליטול אחת מהן להוליכה לים המלח אסור. וכן אמרו שם בירושלמי. ואם עשה כן מסתברא במזיד אסורות בשוגג מותרות, כדאמרינן במבטל איסור לכתחלה, ע"כ.
ועוד כתב הרשב"א ז"ל, ואי קשיא לך כל איסורין שבתורה היאך בטלי, כגון נבילה וכיוצא בה ותרומה באחד ומאה, וכן כולן זה כדינו וזה כדינו. ואמאי לא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, וכדאמרינן פרק התערובות [זבחים ע"ג ע"א], דתנן התם כל הזבחים שנתערב בהן שור הנסקל או אחת מחטאות המתות אפילו אחת ברבוא ימותו כולן. ופריך בגמרא ונכבשינהו דנינדיין, פירוש נעמידם במקום צר כדי שילכו משם מחמת דוחק המקום וכל אחת ואחת כשפורשת נימא כל דפריש מרובא פריש. י"ל דלא שייך למימר כל קבוע כמחצה ע"מ דמי אלא בדבר שהאיסור ניכר וידוע ועומד לבדו וההיתר ניכר וידוע ועומד לבדו ואם לקח מן הא' ואינו יודע מאיזה לקח אסור, וכדאמרינן [פסחים ט' ע"ב] בתשע חנויות שכולן מוכרות בשר שחוטה וא' מוכרת בשר נבילה. אבל בדבר מעורב שאין ניכר איזה היתר ואיזה איסור ל"ש למימר כל קבוע אלא הולכין בו אחר הרוב או מה ששיערו בו חכמים תרומה בא' ומאה וערלה בא' ומאתים ונבילה וכיוצא בה בששים. והא דמשני פרק התערובות [זבחים ע"ג ע"א] גזרה שמא יקח מן הקבוע, לאו למימרא שיהא דינו כדין קבוע, דאיתמר בעלמא דהוי כמחצה ע"מ, ולאו לישנא דוקא קאמר, אלא הכי קאמר גזרה שמא יקח ממקום שקבועין בו עדיין ולא פירשו, ואז ודאי אסירי, משום דבעלי חיים לא בטילי כדמפרש התם, או משום דהוי דבר שבמנין. כך תירץ רבינו יצחק ז"ל, עכ"ל.
מתניתין. לבור. של יין היתר. ימכר. דסבר שאין בו כח ליאסר בהנאה אלא בשתיה לחודה. ומוכרו כולו חוץ מדמי יין נסך שנפל שם. ואם יין האסור שוה דינר יוליך אותו דינר לים המלח, ונמצא שאינו נהנה מיין נסך.
גמרא. חבית. כשנתערבה חבית של יין נסך בחביות רבות דהיתירא, ואין ניכר איזוהי של יין נסך, התם הוא שאמר רשב"ג ימכר כולו, ומשליך דמי חבית של יין נסך לים המלח. אבל לא יין ביין. אם נתערב רביעית של יין נסך אפילו במאה כורין של יין כשר, הכל אסור אפילו לרשב"ג. אפילו יין ביין. פליג רשב"ג ביין ביין. יין נסך ודאי. שנתנסך לע"ז ונתערב עם יין היתר. אסור. כל היין בהנאה. חבית בחבית. חבית של איסור שנתערבה בין החביות של היתר ואינה ניכרת. מותר. הכל בהנאה חוץ מדמי אותה חבית. סתם יינן. שלא נודע בבירור שנתנסך לע"ז אפילו בנתערב ממש אינו אוסר הכל אלא אותו יין לחודיה מתסר בהנאה. ומוליך דמיו לים המלח, וכל שאר היין מותר בהנאה. דגריע עירוב יין סתם, אע"פ שהוא אסור בהנאה, ממגע גוי. דכל מגע גוי מתסר בהנאה אע"פ שאין ידוע לנו אם ניסכו אם לאו. והכי אמרינן בפרק כל הצלמים [מ"ט ע"ב], ההוא גברא דאערבא ליה חבית דסתם יינן בחמריה אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה זיל שקול ארבעה זוזי דמי חביתא ושדי בנהרא ואידך תשרי לך בהנאה.
<h2>דף עד:</h2>
מתניתין. שזפתה גוי. ואורחיה למרמי ביה חמרא פורתא לאעבורי טעמא דזיפתא. מנגבה. מפרש בגמרא מים ואפר ומים. וזפתה גוי לאו דוקא, דה"ה אם זפת ישראל ונגע בו גוי אם יש ביין כדי להטפיח. וגת מחץ ומשפך הם כלים שאין מכניסין לקיום, ואעפ"כ צריכין הכשר גדול משאר כלים שאין מכניסין לקיום, דשאר כלים שאין מכניסין לקיום אין צריכין אלא הדחה בעלמא. והטעם לפי שמשהין יין נסך כל ימות הגתות בהם. וזהו בשלא דרך בו. אבל אם דרך בה גוי והיא זפותה, אינה ניתרת בניגוב לחוד אלא בקילוף תחילה. וכן פירש רש"י ז"ל. והכי איתא בתוספתא [פ"ט ה"א]. אבל הראב"ד ז"ל כתב דבעי מלוי ועירוי. אבל הרשב"א ז"ל כתב, עירוי ויישון לא צריך. והרמב"ם ז"ל [פי"א מהלכ' מאכ"א הכ"א] כתב, דבהכשר מלוי וישון לא בעי קליפה. ושל עץ. אם הגת של עץ. יקלוף. דבלע חמרא טפי, ואחר הקילוף ינגב. ושל חרס. אם הגת הוא של חרס בולע הרבה. ולפיכך אין לה הכשר אלא במלוי ועירוי שלשה ימים או בישון שנים עשר חדש. וכך הדין נמי אפילו לא תהיה זפותה. ויש מן הרבנים ז"ל שכתב, דגת של חרס גם כי היה תחלת תשמישו ביד ישראל צריך מלוי וערוי, כיון שדרך בו גוי לאחר כן. אבל הראב"ד ז"ל כתב דגת מחץ ומשפך של חרס חמירי משאר כלים של חרס, כגון כסי דפחרא, כיון דאין הכנסתן לקיום, מפעם שניה ואילך סגי להו בשכשוך מפני ששהייתן מועטת. אבל אלו תשמישן ביין מרובה ושימושן תמיד [לפיכך] צריכין לעולם ניגוב אם היה תחלת תשמישן בהיתר ביד ישראל. עוד כתב ז"ל בפירושיו, כי אמרינן גת ומחץ ומשפך של עץ ושל אבן דבעו ניגוב, הני מילי שתחלת תשמישן ביד גוי, אבל אם נשתמש בהם ישראל פעם ראשונה ושניה אע"פ שנשתמש בהן גוי אחר כך בשל אבן סגי ליה בשכשוך. ובגת זפותה, יש מי שכתב, דאין חילוק בין שתחלת תשמישה על ידי גוי או על ידי ישראל. וגת של עץ ושל אבן שאינה זפותה, ודרך בה גוי תחלה, בעיא ניגוב. והכי אמרינן בגמרא. ואם לא דרך בו גוי תחלה, אלא שהיה תחלת תשמישה על ידי ישראל, אע"פ שנגע בה הגוי בעוד שיש בה יין הרבה, ושכשך בה או דרך בה גוי אחר כך, כיון שאינה זפותה דעת רש"י ז"ל ובעל התוספות ז"ל, שאין צריך ניגוב וסגי בהדחה, וכדעת הראב"ד ז"ל. ואותן גיגיות גדולות שלנו שרגילין לדרוך בהן ברגל, דינם כדין גתות ששנינו במשנתינו. ואם אינם זפופות, אם דרך בהם גוי תחלה דברי הכל צריכין ניגוב. ואם דרך בהם ישראל תחלה אין צריך רק הדחה, כדאמרן. אלא שהרמב"ן ז"ל מצריך אף ניגוב. ואם הגיגיות זפופות צריכות קילוף וניגוב. וכלי עץ הצריך ניגוב, צריך להתיר הקשרים, לפי שאין המים והאפר יכולין ליכנס בין הקשרים והדפים אלא אם כן מתיר הקשרים ומרפה אותם. והראב"ד ז"ל מצריך אף למלוי ועירוי ריפוי הקשרים. ויש חולק בדבר, ואומר שהמים נכנסין לחורים ולסדקים. אבל בישון אמר דאפשר שצריך היתר קשרים. אבל בהדחה כולי עלמא מודו שאין צריך היתר קשרים. ובגמרא דרש רבא נעוה ארתחו, נעוה גת, כמו יטופון נעוהי בחמר. והיה דורש שכל הרוצה להשתמש מיד בלא קליפה, שיעשה בו הגעלה. ועכשיו מי יכול להגעיל גת בתוך יורה. ור"ת ז"ל מפרש ערוי מים רותחים. והביא ראיות. דחו המפרשים ראיותיו.
גמרא. לא סגי. לפי שיש לחוש שמא נכנס היין בסדקי [הגת]. המחץ. הוא כלי ששואבין בו בבור של יין. ובלעז פיראדא. המשפך. אינבודו בלעז. והם של חרס, והכניסו בו יין. ר' מתיר בניגוב. דהואיל והם דבר שאין מכניס לקיום לא בעי מלוי וערוי שלשה ימים. וחכמים אוסרין. דבעו מלוי וערוי. בקנקנים של חרס. דבעו מלוי וערוי. מזופפין אסורין. בניגוב אלא בעו קילוף, שנכנס היין בפילי דזיפתא. מתניתין דלא דרך בה. אחר הזפיתה. הילכך לא סגי להו בניגוב ובעו קילוף. והכל פירשנו במתניתין. גולפי. כלים ריקנים. הרפניא. שם מקום. סחיף להו אפומייהו. שהיה פיהם למטה בתוך שקים. וחתים וכו'. שולי הכלים שהיו בפיהם של שקים. דהיינו חותם בתוך חותם, כדאמרינן פרק אין מעמידין נוד בדסקיא ופיה למטה הוי חותם בתוך חותם. והקשה הרמב"ן ז"ל, דהא כל היכא דליכא משום ניסוך לא חיישינן לזיופא, כדאמרינן התם פרק אין מעמידין [כ"ט ע"ב] בחומץ וביין מבושל שלנו ביד גוים. דאי משום חילופי, כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף, וכל שכן משום תשמיש שעה אחת דלא טרח ומזייף. והכא אמרינן אפילו לשעה שהוא משום תשמיש אותם כלים שאינו אלא שעה וזמן מועט גזרו. ולפיכך פירש ז"ל, סחיף, שמהדק דיקולא אפומייהו וחתים. והיינו חותם אחד. וכן עביד אברצייהו, דהיינו נקב קטן שבשוליהן. כל שמכניסו לקיום. כהנך גולפי. אפילו לשעה. שאין הגוי יכול להשתמש בו אלא לפי שעה. גזרו ביה. כמו ביין עצמו. כי היכי דלא לישהו ביד גוי, כך פירש רש"י ז"ל.
<h2>דף עה.</h2>
הא ברטיבתא. שיש בו לחות בגת. לפיכך אין צריך לתת בה מים תחלה אלא אפר, ומים באחרונה לבער ולנקות הגת מן האפר. והא דרב ביבשתא, ולפיכך צריך לתת בה מים תחלה, כדי שיהא האפר מועיל בו. ומים אחרונים לא קא חשיב, דדבר פשוט הוא שידיח הגת במים. תרתי תלת. פעמים נכשירהו בשני דברים, פעמים בשלשה. והא ברטיבתא והא ביבשתא. ברטיבתא לא צריך מים תחלה אלא אפר ומים. ביבשתא צריך מים תחלה והם תלת. תלת ארבע. ברטיבתא אפר ומים ואפר. ולא חשיב מיא בתראי, דפשיטא שצריכין להעביר הליכלוך. ביבשתא מים ואפר ומים ואפר. ארבע חמש. ברטיבתא ארבע, וחמש ביבשתא. וקא חשיב מיא בתראי. להאי לישנא בתרא בין רב בין שמואל בעו שתי פעמים אפר. והכי הלכתא. וכתב הרא"ה ז"ל, בענין ניגוב יש מן החכמים ז"ל שהם מחמירין שלא יסמכו על זה בלבד, אלא נוהגין מלבד זה להשליך על הגת מים רותחין, דשמא לא חפף האפר יפה יפה, וסומכין על שתיהן. וכתב עוד ז"ל, אם היה פשתן בשולי הכלי או בשום סדק בין הנסרים שלו, צריכין מלוי וערוי בבדי הפשתן, והשאר בנגוב. דוקי. משמרת. לשון הנוטה כדוק שמים. דמיזיא, של שער. דכיתנא, בולע הרבה. קטרי. קשרים. שרי להו. יתיר הקשרים, אכולהו קאי, ואחר היתר הקשרים יעשה ההכשר לכולהו, לכל אחד ואחד כראוי לו. והרשב"א ז"ל כתב, דבשער שאינו בולע לא צריך היתר קשרים. אבל בניגוב וישון צריך היתר קשרים. וכן דעת הראב"ד ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל כתב [עיין פי"א מהלכ' מאכ"א הכ"א] שהישון מכלה הכל ואין צריך היתר קשרים. דיקולי. אישפורטאש בלעז. חלאתא. באנאשטיש בלעז. דחייטי בחבלי. שתפורין בחבלים. ולשון דציירי, שתפורין בצורי דקל, שהם ציבין הגדלים בדקל. בצבתא. מין גומא. בושקליש בלעז. מנגבן. כדפירשנו לעיל באפר ומים ואפר. בכיתנא. אי חייטי בפשתן, שבולע טפי. וכתב ר"ת ז"ל [ספר הישר סימן תש"א ותשל"א], דבכל הני דבעו ניגוב, ושכח ולא עשה ניגוב, אע"פ שאין ידוע אם ישנו שנים עשר חדש, מותר. משום דסתם גתות של גוים בחזקת שהם אינן בנות שנתן. ואפילו דרך בה הגוי עכשיו ודרך אחריו ישראל לאלתר בלא ניגוב, התיר הוא ז"ל, משום הפסד. ונתן טעם לדבר, משום שעכשיו שדורכין ברגל אין היין נבלע בו כל כך כמו בגתות של ראשונים שדורכין בקורה כבדה והיין נבלע מחמת כובד הקורה. ועוד מטעם שהוא פוסק דיין נסך של סתם יינן בטל בששים. ומה שיוצא על ידי ניגוב אינו אלא דבר מועט. ע"כ הרשב"א ז"ל. וכתב הרב בעל התרומות ז"ל [סימן קס"ו], הסל והגרגותני של גוים נראה דלא סגי בניגוב, אלא מישנן שנים עשר חדש כדין עקלים. ואם הן של ישראל ונגע בהן גוי כשהיה בהן יין, שמא סגי בהדחה, כדין גת של ישראל שדרך אחריו גוי. או שמא חמיר טפי מגת. ובגמרא מייתי, טמא שנגע באשכול שבגת אשכול וכל סביביו טמאים וכל הגת טהורה. וכתב רבינו שמואל ז"ל, דה"ה לענין יין נסך, אם נגע הגוי בענבים או אפילו בפסולת הענבים, שמשליך מקום מגעו והשאר מותר. ובלבד שלא יגע במקום משקה. וכתב הרמב"ן ז"ל, בודאי אם נגע במקום נגוב לא אסר אפילו מקום מגעו אלא בשיש משקה טופח על מנת להטפיח על האשכולות. ואפילו הכי האשכול וכל סביבותיו אסורין וכל הגת מותרת. ונראה שנותן טעם רש"י ז"ל, משום שאפילו משקה טופח על האשכולות בטל הוא לגבי האשכולות, ואינו חיבור למשקה הגת, ואין צריך לומר למשקה טופח שעל שאר האשכולות.
<h2>דף עה:</h2>
הלוקח כלי וכו' מטבילן. כתב הרב רבינו יהונתן ז"ל בפירושו, כל אותן שצריך טבילה בארבעים סאה מיירי בכלי מתכת, דכלי מתכת אמורים בפרשת מדין, אך את הזהב וגו' [במדבר ל"א], ואפילו יהיו חדשים. ואם הם ישנים שנשתמשו בחמין צריכין הגעלה וטבילה. ואם כלי עץ הם, חדשים לא צריכי שום הכשר, ואם ישנים צריכים הגעלה בלא טבילה. ואם כלי חרס, חדשים אין צריכין שום הכשר. ואם ישנים, לא סגי בהו שום הכשר, שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, עכ"ל. מגעילן ומטבילן. בכולן מזכיר הסרת האיסור ואחר כך הטבילה. ויש שכתב, וזה לשונו, ומיהו בדיעבד אי אפיך בה לית לן בה, דעיכובא לא כתיב. מלבנן. אמרינן פרק בתרא דע"ז [ע"ו ע"א] עד כמה מלבנן אמר רבי מני עד שתשיר קליפתן. וגרסינן בירושלמי [בשלהי ע"ז] הליבון צריך שיהו ניצוצות מנתזות ממנו. ומכאן ראיה דחמץ איסור מקרי, מדצריך ליבון, דאילו הוי היתר בהגעלה סגי ליה, כדאיתא סוף (פרק) מסכת ע"ז [מ"ו ע"א]. וליבון זה צריך בכל הכלי, אע"פ שאינו משתמש אלא במקצתו של כלי, לפי שכלי מתכת חם מקצתו חם כולו. וליבון אינו הכשר של פליטה, אלא כילוי שמכלה האיסור ושורפו. ואין זה אלא בחלק שמלבן.
מתניתין. שדרכו להטביל. כגון תשמישו על ידי צונן, דלא בלע ולא מידי. יטביל. במקוה של ארבעים סאה, כדאמרינן בגמרא. להגעיל. כגון שתשמישו על ידי חמין, יגעילם נמי במים רותחין. ואם היה הכלי של גוי, צריך טבילה אחר הגעלה. ללבן. כגון השפוד והאסכלא. ותימה מאי שנא דלא תנא יגעיל היורות והקומקומוסין מגעילן, כדתני ילבן השפוד והאסכלא מלבנן, אמאי פריט טפי שפוד ואסכלה. כתב הרשב"א ז"ל, דשפוד ואסכלה איצטריכו ליה, דאי לא, הוה אמינא דהני לא מקרו תשמישן על ידי האור, לפי שלחות הצלי מלחלחו וכן הדגים שצולה על האסכלה. מלבנן באור. עד שיהא לבן כגחלת. ומטבילן אחר כך והם טהורין. אבל על ידי הגעלה לא, דכבולעו על ידי האור כך פולטו על ידי האור. שפה. פירש רש"י ז"ל, לוטשה באבן. לשון שופינא. ולהתירה לחתוך בה צונן. ובברייתא בגמרא [ע"ו ע"ב] מוסיף עוד דנועצה בקרקע קשה עשר פעמים. ובסכין יפה שאין בה גומות. ומאי דשייך במתניתין פירש בברייתא. וכל זה לאכול בה צונן. אבל להכשירה לחתוך בה רותח צריכה הגעלה או ליבון. ומשום דאגב דוחקא דסכינא פליט איהו ובלע אידך הצריכו לצונן שיפה. ויש מפרשים דשיפה או נעיצה אמרינן, דבחדא מינייהו סגיא. דעובדא דשבור מלכא דמייתי בגמרא נעיצה לבד עבד. ומיהו תרוייהו אין מכשירין אלא לצונן. ורבינו שמואל ורבנו תם ורבינו יצחק ז"ל כך הסכימו, דלא סגי ברותח להכי. ומיהו נחלקו בהכשר הסכין של גוים לחתוך בה רותח. וכולהו מודים דבגדולים שדרכן של גוים להפך בהם בשר על גבי גחלים או אפילו לצלות בהן צלי צריך ליבון. וכן משמע מן התוספתא [פ"ט ה"ב], דתניא הכא, השפודין והאסכלאות והסכינין של גוים מלבנן באור. ובסכין קטן נחלקו, דרבינו יצחק אומר דבסכינין קטנים שאין דרכן להשתמש באור ורוב תשמישן הוא בחמין, סגי להו בהגעלה. ובסכיני דפסחא אפילו גדולים, כולם מודו דסגי בהגעלה כיון דהיתירא בלעי. וכולן. אף הנגעלין ומלובנין. וטהר. קרא יתירא הוא, דכבר אמר כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש, שיפלוט כמו שבלע. והוסיף טהרה אחרת, וזו היא טבילה. ופירש בגמרא דהא דכתיב במי נדה יתחטא, לומר דבעינן בטהרת כלים אלו ארבעים סאה, שהם מים שנדה טובלת בהם. כלים חדשים. שלקח מן הגוי צריכין טבילה. כחדשים דמו. דהא נפלט כל האיסור שבהם וכלה. אי הכי. דכל כלי גוים אפילו חדשים צריכין טבילה. זוזא. מספרים שגוזזים בהם הבגדים. בפרשה. בפרשת מדין שצריכין טבילה, דכתיב כל דבר אשר יבא באש, דהיינו כלי סעודה שמשתמש בהן על ידי האור. ובהנהו כתיב וטהר. אבל זוזא דסרבלא לא. וכמעשה שהיה. בשלל מדין שזכו בהן לגמרי. ואם כן לקוחין או נתונים או בכל ענין שיהא בו זכיה גמורה הוא דבעו טבילה. אבל שאולין לא. אם כלים חדשים אין צריכין טבילה, ואם ישנים אחר הגעלה וליבון אין צריכין טבילה. ובתוספות הרא"ש ז"ל פירש רבינו שמואל, ישראל ששאל כלי מישראל חבירו שקנה מגוי ולא הטבילו, צריך טבילה להטבילו, כיון שבא לידי חיוב טבילה ביד ישראל ראשון.
מנא דמרמרא. כלי של אדמה, וצפיעי בקר מעורבין בם. אי נמי כל מין אחר שאינו מין מתכות. אין צריכין טבילה. ובהדחה בעלמא סגי. כלי מתכת אמורין בפרשת מדין אך את הזהב ואת הכסף וגו'. כלי זכוכית. אע"פ שאין באין באש לאחר שנעשין. יש להם תקנה. שיכול אדם לעשות מהם כלים, צריכין טבילה. קוניא. כלי חרס שמחפין אותו מזכוכית או מיני מתכות. והוא חדש, דאילו ישן, כיון דכלי חרס הוא אינו יוצא מידי דפיו לעולם. אלא בחדש פליגי אי טעון טבילה אם לאו. כתחלתו. שהוא של חרס, קודם שחפוהו, לא שייך ביה טבילה. גם עתה לאחר שחפוהו דנין אותו כתחלתו ואין טעון טבילה. כסופו. ועכשיו נחפה במתכת וכלי של מתכת טעון טבילה. והלכתא כסופו. וטעון טבילה אם לקחו שיהיה שלו. וכתב הרא"ש ז"ל, יש שהיו רוצים לומר שדלי שיש לו חשוקין של ברזל המעמידין אותו טעון טבילה, לפי שהכל הולך אחר המעמיד. ולא נהירא, דמנא לן דהלכה כחכמים דר' נחמיה דפרק במה אשה [שבת נ"ט ע"ב], דילמא הלכה כר' נחמיה דסתם משנה התם כותיה. ועוד דכיון שאין משתמשין במקום הברזל לא הוי דומיא דכלי סעודה דכלי מדין. ומהאי טעמא נמי כלי חרס המחופה באבר מבחוץ אין צריך טבילה. ואע"ג דקי"ל כמ"ד כסופו ע"כ. משכנתא מאי. בלקוחין מן הגוי אמרנו שצריכין טבילה, אם ביד ישראל היו למשכון מן הגוי מאי. לשקועי. שלא יפדהו הגוי, ואז הוי כמכירה. ומשום הכי אטבליה. וכתב הרב אלפסי ז"ל, משכנתא בעיא ולא איפשיטא. ולא פירש אם הולכין בה לקולא או לחומרא. והרמב"ם ז"ל [פי"ז מהלכ' מאכ"א ה"ו] כתב דאינו צריך טבילה, משמע דלקולא אזלינן, עד דחזינן לדעתיה דגוי דבעי לשקועי, דאז ודאי צריך טבילה, דכמכירה דמין. ותמיהא מילתא, אם דעת רבינו אלפסי ז"ל כן, שסתם דבריו. דהא ודאי טבילה זו מדאורייתא היא, דמכלי מדין גמרינן לה, ואפילו לכלים חדשים כדלעיל. ואם כן ספיקא דאורייתא היא. וכן כתב הראב"ד ז"ל דמשכנתא צריך טבילה. והרמב"ם ז"ל הלך לשיטתו שכתב [פי"ז מהלכ' מאכ"א ה"ה] דטבילת כלים מדברי סופרים היא. נראה דעתו דקראי אסמכתא בעלמא הן, הרשב"א ז"ל. והרא"ש ז"ל כ"כ הואיל ולא אפשיטא עבדינן לחומרא ומטבלינן ליה בלא ברכה או יקנה כלי אחר ויטביל שניהם יחד ויברך. עוד כתב ז"ל, הנותן כסף לאומן לעשות לו כלי, יש שרוצים לומר למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי שטעון טבילה. ופליגי אמוראי [ב"ק צ"ט ע"א]. והלכות גדולות פסק כרב אשי. ורב אלפס פסק כרבא דאמר אומן קונה בשבח כלי. אין צריך טבילה, כיון שלא נקרא שם הגוי עליו. ולא דמי לכלי מדין. וישראל שמכר כלי לגוי וחזר ולקחו ממנו צריך טבילה, כיון שנקרא שם הגוי עליו. ומיהו ישראל שמשכן כלי לגוי ופדאו אינו טעון טבילה. ואע"ג דמספקא ליה לתלמודא אי משכנתא כזבינא, לענין הא ודאי פשיטא לי דלאו כזביני דמי, עכ"ל.
כלי תשמיש. והם חדשים וממיני מתכות. מטבילן. כדכתיב וטהר כדלעיל. מדיחן ומטבילן. כתב הראב"ד, מדיחן, שצריך לשפשפו היטב בידו במים. ולא שיעביר עליו המים בנחת, דאם כן למה הוצרכו להדחה ולטבילה, תסגי ליה בטבילה לחודה. ומטבילן. מפרש בירושלמי [דפרקין הט"ו] טעמא, לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל. מגעילן ומטבילן. לכתחלה צריך לעשות כן, הגעלה תחלה ואחר כן טבילה, כדמשמע לישנא דברייתא. וקרא נמי הכי כתיב תעבירו באש תחלה ואחר כך וטהר, שהוא טבילה כדלעיל. אבל אי אפיך דיעבד לית לן בה. דלא מצית אמרת קודם פליטת האיסור הוי ליה כטובל ושרץ בידו. משום דהך טבילה גזרת הכתוב היא ולא משום טומאה. תדע דאפילו כלים חדשים צריכין טבילה. ועוד כתב הרא"ש ז"ל, שאם ירצה יטבלנו אפילו לכתחלה וישתמש בו צונן, וכשירצה להשתמש בו חמין יגעילנו. ויש הכשר לחצאין, כדתנן במתניתין הסכין שפה והיא טהורה. והיינו לצונן, אע"פ שצריך עדיין להגעילה לחתוך בה רותח. ומיהו מדיחן ומטבילן הוא דוקא מדיחן תחלה, שהוא השפשוף, כדי שלא יהא בכלי דבר חוצץ בפני הטבילה. שחציצה פוסלת בו, שהרי הקישה הכתוב לטבילת נדה, דכתיב אך במי נדה יתחטא. וכולן שנשתמש. בכל הספרים גרסינן עד שלא יטביל עד שלא יגעיל עד שלא ילבין. וא"ת בכלים חדשים מה שייך להתיר מטעם נותן טעם לפגם. וי"ל משום שהטבילה היא מתיקון הכלי כמו ליבון והגעלה נקטיה הכי. דמאן דאסר נותן טעם לפגם כי היכי דלדידיה אסור אם נשתמש קודם שיגעיל הוא הדין דגזרינן ואסרינן אם משתמש קודם טבילה אטו קודם הגעלה וליבון. בת יומא. פירש רש"י ז"ל שבישל בה גוי היום. אבל אם בישל בה גוי אתמול כבר הופגם טעמו בלינת לילה. מתוך לשונו ז"ל משמע שלינת הלילה בלבד פוגמת ולא בעינן מעת לעת. ולשון הגמרא דאמרה בת יומה הכי משמע. וכן השיב ר"ת בתשובה [סימן י"ב], כל רבותינו פירשו שלינת הלילה היא פוגמת. ודוקא בשעמדה כל הלילה כולו בלא בישול יש להתיר, ולא בענין אחר, כיון שאין ידוע לנו מי גורם הפגם, אם תחלת הלילה או סופו או כולו. אבל אם עמדה כל הלילה מותר, ולא בעינן מעת לעת. ועל דא אנא סמיך. והמחמיר תבא עליו ברכה, ע"כ. ובגמרא בעי מכאן ואילך לשתרי, גזרה אטו קדרה בת יומא, כלומר כיון דקיימא לן דנותן טעם לפגם מותר, מכאן ואילך אחר שעבר עליה היום ולא בישל בה הלילה לשתרי בלא הגעלה שהרי נפגם טעמו ומותר. גזרה, אם היו מתירין לאחר יומו, שמא היינו מתירין אפילו כשהיא בת יומא. וכתב הרא"ש בתוספות, אם בישל בדיעבד בכלי שאינו בן יומו הכלי אסור והתבשיל מותר, כי הקדרה היה בו איסור קודם שנפגם, אבל התבשיל לא היה בו איסור מעולם. ועוד בתבשיל ליכא למגזר דילמא אכיל כשנתבשלה בבת יומא, דהא לא שכיח לבשולי בבת יומא, הואיל ובעי הכלי שבירה כשהוא של חרס משמע דלכתחלה אסור לבשולי ביה אפילו אינו בן יומו. עוד כתב ז"ל, שאין להגעיל כלי בן יומו אם לא שיהיה במים ששים כנגד כל הכלי. וא"ת אפילו אינו בן יומו מה יועיל לו הגעלה, הרי מה שנפלט במים חוזר ונבלע בכלי, והוי כקודם הגעלה. י"ל דאין לחוש לזה, דהוי ליה כנותן טעם בר נותן טעם כיון שנפגם הטעם. ובערב הפסח קודם ארבע שעות, דשעת היתר הוא, מותר להגעיל אפילו בן יומו אע"פ שאין ששים במים כנגד הכלי, דהוי נותן טעם בר נותן טעם, הכלי במים, וחוזר ונבלע בכלי, וכולו היתר. והוי כמו דגים שעלו בקערה בלועה מבשר, שמותר לאוכלן בכותח. ואפילו לדברי המפרשים שאמרו עלו אין נתבשלו לא, הכא שרי, דהתם טעם הבשר הנבלע בדגים חשוב טעם כי נבלע אוכל באוכל, שהדגים ראוים לאכילה, והבשר נותן בהם טעם לשבח. הילכך אסור לאוכלן בכותח אם נתבשלו בקדרה. אבל הכא טעם החמץ נפלט מן הכלי במים, וחוזר ונבלע בדפני הכלי, ואינו חשוב טעם כשיחזור ויפלוט בפסח לתוך התבשיל, ע"כ.
<h2>דף עו.</h2>
פיסקא. גבי קדשים שפוד ואסכלא. שנצלה בהן בשר קדש. היתירא. קדשים. איסורא. פליטה דנותר איסור כרת הוא. ליתא לאיסורא בעיניה. לא חמיר איסוריה שכשנעשה נותר לא הוי איסור בעין, שבתוך דופני הכלי הוא בלוע, ומעולם לא הוכר איסורו. וכתב הרשב"א ז"ל, דכלי שהתרו בליבון אין לו היתר בהגעלה, ולהשתמש בו חמין שלא על ידי האור. אלא ודאי כיון שנשאר בו לעולם מן האיסור, פולט הוא והולך לעולם מעט מעט אפילו בחמין.
ועלה דהא דהיתירא בלע, כתב הראב"ד ז"ל, הוא הדין לשפודין ואסכלאות בפסח דהיתירא בלעי דבהגעלה סגי להו. אבל הרמב"ן ז"ל כתב, דאפילו מאני דפסחא איסורא בלעי. וחד דינא אית להו בהדי סכיני דגוים, ותרוייהו איסורא בלעי. ולא אמרו היתירא בלעי אלא בקדשים דבשעה שבלע לא היה נותר ואין שם נותר עליו. אבל חמץ בשעה שנבלע שם חמץ עליו, אלא שלא חל עליו זמן איסורו עדיין. עד שתשיר קליפתן. שכך דרך המתכת כשהוא מלובן היטב ואחר כך ישימו אותו במים צוננים תשיר הקליפה העליונה ממנו. יורה קטנה וכו'. כלומר דבעינן שיגעילנה בכלי ראשון במים שכל הכלי יתכסה בו. שכשם שבלעה האיסור בכלי ראשון כך צריך שיפלטנו בכלי ראשון. ומדכתיב בקדשים ומורק ושוטף, שהיא שטיפה בצונן, נהגו ששוטפין הכלי שהגעילו בצונן. ויורה גדולה. שאי אפשר להכניסה בתוך כלי אחר. גדנפא. מסגרת סביב שפתה מבחוץ, והמים הרותחין יכולין לעלות על שפתה סביב ולהתעכב שם להפליט מה שבלע בניצוצות, שכשם שבלע פלט. ומיהו אי לאו גדנפא, ניצוצות דהשתא לא מצו מפלטי ניצוצות דכולה שתא, דבהרבה פעמים אי אפשר שלא יעלו בכל שנה אחת הנה ואחת הנה על שפתה. אבל על ידי גדנפא מתמלאת על כל גדותיה עובי שפתה ופלט מה שבלע. ובהגעלת פסח משום הרחקת חמץ יעבד גדנפא דטינא.
<h2>דף עו:</h2>
ויורה גדולה. שנאסרה, ואין לו כלי שיוכל להגעילה לתוכו. מאי. להכשירה בפסח. גדנפא. שפה של טיט, וממלא אותה מים, ועכשו יעלו המים על דופני פיה מכל צד וישתהו שם קצת זמן, לפי שנאסרו דופני פיה על ידי ניצוצות שניתזו כאן וכאן. ועכשיו יפלטו אותן ניצוצות. כי המים רותחין מקיפין כל סביביו. וכתב הרב רבינו יהונתן ז"ל יש מבני אדם שמלבנין הרעפים ואבנים באש, ובעוד שהכלי מלא מרתיח היטב, משליכין לתוכו האבנים והרעפים ושופכין המים מכל סביביו. אבל צריך עיון ודקדוק שתהיה השפיכה שוה בכל הצדדין. ובפסח אחר הגעלה לא צריך טבילה בארבעים סאה, דילפינן מקדשים שלא הצריך כי אם מורק במים רותחין, ושוטף בצונן שמשליכין עליהם אחר הגעלה. וטבילה דמצרכינן בכלי גוים אחר הגעלה אינה להכשיר איסור שנבלע בהם, אלא מחמת שהיו מגוי. תדע דהא כשהן חדשים נמי מצרכינן להו טבילה במ' סאה [ע"ז ע"ה ע"ב] (כדאשכחן בקדשים). וצריך שלא יהא דבר חוצץ בכלי הטובל, מדכתיב במי נדה [במדבר ל"א]. כלי שבא להכשירו והוא ארוך ואינו יכול ליכנס כולו לתוך היורה המגעיל, יגעילנו לחצאין, ובלבד שיכנס כל החצי ושיעדיף מעט.
שפה. פירשנו לשון שופינא, שלוטשה בריחים של נפחים. ויש אומרים שפה, משפשפה בבגד שאינו חלק, כמו סמרטוט קשה, ומעביר השמנונית. ונועצה. פירש רש"י ז"ל, ואפילו הכי צריך נעיצה בקרקע קשה. וכתב בתוספות, לא נהיר, דבעינן שיפה ונעיצה. דאם כן למה לא פירש התנא כל ההכשר. ועוד דבגמרא מייתי עובדא דשבור מלכא דלא עבד אלא נעיצה. אלא ודאי או הא או הא בעינן. ועשר פעמים לאו דוקא עשר, דבירושלמי קאמר שלש פעמים, ע"כ. וכתב הרא"ה ז"ל וכשנועצה מחדש מקומו בכל פעם. שאין גומות. כגון צורות או שורות שאין יכולין אותן גומות להנקות בנעיצת קרקע. הצונן. לאכול בסכין צונן, אז סגי בשיפה ובנעיצה. אבל לאכול בה רותח צריך הגעלה ברותחין ובכלי ראשון. וכתב הרמב"ן ז"ל, שפסק רש"י ז"ל אמת, דסכין בין גדולה בין קטנה סגי בהגעלה. ומה ששנו בתוספתא [פ"ט ה"ב] סכינין בהדי שפודין ואסכלאות משמע דמשבשתא היא, שהרי הביאו אותה בכאן בגמרא והניחו ממנה סכינין. ואילו היתה שנויה כן היה להם לשנות בה סכינים שהם רבותא גדולה מן השפודים. ומה שחילקו בירושלמי [ה"ט] בין גדולה לקטנה אינו עיקר. דהיינו נמי סברא דרב אשי דגמרין בפסחים, וכבר אידחיא לה במסקנא. וזו שאמרו פ"ק דחולין [ח' ע"ב] כגון שלבנה באור אינה קושיא כלל, שלא בא לפרש שם דיני ההגעלה, ותפס לו דרך קצרה שליבנה באור, כלומר שטיהר אותה טהרה גמורה, ע"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו.
